להעריך השקעה / רפי זברגר

נזיר ו ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

נלמד את המשנה הקצרה בדף ה:
סתם נזירות שלושים יום
אם אדם נדר נזירות ולא קצב זמן לנזירות, פוסקת המשנה כי הנדר חל לשלושים יום.
הגמרא מיד בתחילתה מביאה מחלוקת אמורים למקור דין זה:
מנהני מילי? אמר רב מתנא, אמר קרא (במדבר ו', ה'): כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: , יהיה בגמטריא תלתין הוו.
המילה יהיה בגימטריה הינה שלושים וזהו המקור לדברי רב מתנא. השיטה מקובצת מצטט את הרא''ש ביחס למקור זה:
יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך, גימטריא דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן.
אומר הרא''ש כי גימטריה אינה אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, לכן אין לומר כי זה ממש המקור לדין, אלא הדין היה ידוע כהלכה למשה מסיני ורב מתנה מביא פסוק זה כאסמכתא בלבד.
בר פדא אמר: כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה שלושים חסר אחת.
בר פדא לומד זאת מהחזרה על השורש נ.ז.ר בפרשיית נזיר בספר במדבר עשרים ותשע פעמים כי ''סתם נזירות שלושים יום''. הגמרא תתייחס בהמשך בהרחבה לכך שהמקור מלמדנו לכאורה כי ניתן להסתפק בעשרים ותשעה יום ולא שלושים כפי שמשמע מפשט המשנה. 
  

הנושא

הגמרא דנה בהרחבה בשתי הדעות הללו, ומקשה עליהן ממשנתנו ומן המשנה בדף ט''ז מספר קושיות. במאמר זה נתמקד בקושיא האחרונה מן המשנה בדף ט''ז.
תנן: מי שאמר הריני נזיר, נטמא יום שלשים - סותר את הכל; בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר פדא קשיא!
בסיפא של המשנה בדף ט''ז נכתב כי נזיר שנטמא ביום שלושים לנזירותו חייב לחזור שוב על ימי נזירותו לאחר טהרתו.
דין זה ברור לשיטת רב מתנא כי סתם נזירות שלושים יום, כולל היום השלושים. אלא לבר פדא, לכאורה היום השלושים הינו כבר לאחר תום הנזירות ביום העשרים ותשעה, אם כן, מדוע צריך לדעתו לסתור את כל ימי הנזירות?
אמר לך בר פדא: אימא סיפא, רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה; אי סלקא דעתך שלשים בעינן, נסתור כולהו!
בר פדא כדרכו בכל השאלות הקודמות, פונה לסיפא של אותו קטע ממנו הוא נשאל ומביא ראיה לשיטתו. שם מובאת שיטת רבי אליעזר הסובר כי נזיר זה שנטמא ביום השלושים, סותר רק שבעה ימים, ואם לפי רב מתנה צריך לחזור על כל ימי נזירותו (שלושים יום) ולא רק על שבעה.
קסבר רבי אליעזר: מקצת היום ככולו.
עונה הגמרא כי רבי אליעזר סובר סברת "מקצת היום ככולו", ולכן לשיטת רב מתנא, מקצת היום השלושים נחשב כאילו הסתיים כל היום ובכך סיים את נזירותו, והשבעה ימים שצריך לחכות, עד שיטהר מטומאת המת על מנת להקריב קרבנותיו.
תנן: הריני נזיר מאה יום, נטמא יום מאה - סותר את הכל, רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים יום;
ממשיכה הגמרא להקשות על הסבר זה בשיטת רבי אליעזר מהמשך אותה משנה. שם נאמר כי לדעתו, טומאה ביום האחרון לנזיר שנדר מאה ימי נזירות, יש לסתור שלושים יום,
ואי סלקא דעתך סבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו, נסתור שבעה! ואי לא סבר מקצת היום ככולו, ליסתור כולהו!
ואם רבי אליעזר סובר "מקצת היום ככולו", לכאורה לא צריך להיות הבדל בין נזירות סתם ביום השלושים לנזירות למאה יום ביום המאה, בכל מקרה יש לסתור רק שבעה ימים!, ואם נחזור בנו ורבי אליעזר אינו סובר מקצת יום ככולו, לשיטת רב מתנה צריך לסתור את כל ימי הנירות ולא רק שלושים יום!
לעולם לא אמרינן מקצת היום ככולו.
חוזרת בה הגמרא מהתשובה הקודמת וסוברת כי רבי אליעזר באמת לא סובר כלל זה אלא מקצת היום אינה ככולו.
אי הכי, ליסתור כולהו!
אם כך חוזרת השאלה הקודמת, מדוע לא סותרים את כל הימים בטומאה של היום האחרון?
אמר ריש לקיש: היינו טעמא דרבי אליעזר, אמר קרא (שם י''ג): וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד , התורה אמרה בְּיוֹם מְלֹאת - תן לו תורת נזיר.
ריש לקיש עונה כי ישנה גזירת הכתוב הנלמד מן המילים בְּיוֹם מְלֹאת, ממנה נלמד כי אין דין טומאה ביום האחרון כדין טומאה במהלך שאר ימי הנזירות. בשאר ימי הנזירות טומאה עוקרת את הכול, וחייב להתחיל מתחילת הימים. טומאה ביום האחרון, מלמדת התורה בלימוד מיוחד, מחייבת חזרה על הנזירות רק למשך שלושים יום.  
 

מהו המסר  

הגמרא לא מסבירה את שורש גזירת הכתוב, מדוע להבדיל בין היום האחרון של הנזירות לשאר ימי הנזירות. אך ננסה לתת היגיון ונאמר כי התורה רוצה ללמד אותנו, להעריך עשייה גם אם היא לא נשלמה כיאות. נזיר שהצליח להתמיד בנזירותו במשך כל התקופה, ייתכן קצרה (שלושים יום) אך ייתכן גם ארוכה, חודשים ואולי שנים, ונשאר לו רק יום אחד לסיים, והנה קרה המקרה והוא נטמא, הרי שמתייחסים לכך בסלחנות מה, ולא מחייבים אותו לחזור על הכול מחדש. ניתן תמיד לשאול, מדוע דווקא יום אחד ולא שנים או שלושה, או אולי שבוע, אך נראה כי המסר הוא החשוב ולא הצדדים הטכניים של הלכות נזירות. אנו מעריכים אדם שעמל, טרח והשקיע, על אף שמעד בסיום. אנו לא מבטלים בהינף יד את הכול, ואומרים לו להתחיל הכול מהתחלה.
נלמד מכך גם בנושאי חינוך ובכלל, להעריך השקעה של אנשים, עבודה והתמדה, גם אם לא הסתיימה כמצופה.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]