|
הקשבה אמיתית / רפי זברגרגיטין מא ע"אהקדמהממשיכים בנושא עבד אשר חציו עבד וחציו בן חורין. בדף של היום אנו לומדים משנה המביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי כיצד יש לנהוג במצב כזה. הנושאבית הלל פסקו, כי יום אחד מתנהג כעבד וחייב לעבוד את רבו [האדון], ואילו ביום השני מתנהג כמו בן חורין ועושה "מה שבראש שלו". ענו להם בית שמאי לבית הלל: לפי הטכניקה שלכם, "תיקנתם" את רבו, שיכול לעבוד עם העבד כל יומיים, למשך יום שלם. אך את העבד עצמו לא תיקנתם. שהרי אין הוא יכול להתחתן עם שפחה, בגלל צד בן חורין שלו, וגם אינו יכול להתחתן עם בת חורין, בגלל צד עבדות שבו [עבד אסור להתחתן עם בת חורין, רק עם שפחה]. וממשיכים בית שמאי להסביר את טענתם: והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תוהו בראה לשבת יצרה! הרי האדם נברא כדי לקיים מצוות "פרו ורבו" ובכך להמשיך את העולם, כפי שאנו רואים בפסוק בספר ישעיהו, המצוטט גם בנושא המאמר: האדם לא נברא להיות "תוהו", אלא כדי לקיים בה ישוב, כלומר להביא ילדים לעולם. אם כן - כיצד אנו גורמים לאותו "חצי עבד" להיות במצב בו לא יוכל להתחתן. לאור זאת פוסקים בית שמאי: מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. כדי "לתקן את העולם", אנו כופים את רבו לשחרר את חצי העבד שברשותו, ע"י כתיבת שטר שחרור, ובכך בעצם להפוך אותו להיות "בן חורין" ואז יוכל להתחתן [עבד כנעני המשתחרר מעבדותו, הופך להיות יהודי לכל דבר ועניין]. סופה של המשנה מעניינת מאוד: וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. קבלו בית הלל את סברת בית שמאי והורו כמו בית שמאי, כי יש לכפות על האדון לשחרר את "חצי העבד". מהו המסרשני מסרים חשובים אנו לומדים מתוך משנה זו: |