|
לשנות מפני השלום / רפי זברגרקידושין נח ע"אהקדמההמשנה בדף שלנו, היא המשנה האחרונה בפרק שני, עוסקת באדם המקדש אשה בדברים האסורים בשימוש: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת – הרי זו מקודשת, ואפילו מישראל. הנושארבי חייא, בנו של אבין, מעלה בעיה לדיון בפני רב הונא: האם "טובת הנאה" מוגדרת כ"ממון" [ואז אפשר "להשתמש" בממון זה, כגון לקדש בו אשה] או שמא "טובת הנאה" לא מוגדרת כממון. רב הונא מיד מצטט את המשנה שלנו כראיה לכאורה ש"טובת הנאה" נחשבת כ"ממון", שהרי אמרנו במשנה, כי האשה מקודשת, רק בגלל שהבעל העביר לאשה את "טובת הנאה" שהייתה לו בחפץ. משיב לו רבי חייא: והלוא בתחילת הגמרא כבר העמדנו את המשנה במקרה מאוד מסוים ש:נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן? כלומר, האיש המבקש לקדש את האשה, הוא אמנם ישראל ולא כהן, אך סבא שלו מצד אמו היה כהן, והוא מקדש את האשה בפירות שעדיין לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, אך לאור הדין: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [מתנות שעדיין לא הורמו (ניתנו) - כאילו כבר ניתנו], אנו "רואים" כאילו כבר הפרישו אותם, ו"הנכד שלנו" יכול להשתמש בפרות אלו ולקדש אשה, כדי שהיא תמכור אותם לכהן, ואז יוכל לאוכלם. מהו המסריש להבין את התנהגותו של רב הונא מלכתחילה, אשר אמר משפט שיכול להעליב, אך לאחר שכבר אמר זאת, הוא הבין כנראה שלא היה צריך לומר זאת, ומייד תיקן את דבריו "בצורה אלגנטית". למדנו במסכת יבמות (ס"ה, עמוד ב') כי מותר לשנות (לשקר) מפני (בשביל) השלום. והפוסקים מוסיפים: לא רק שמותר שלא לומר אמת, אלא אף מצווה, והכול בשביל לעשות שלום בין אנשים. מאמר זה היה כנראה נר לרגליו של רב הונא, לאחר ש"שינה" את משמעות הדברים שאמר קודם לכן, רק כדי להביא שלום בינו לבין רבי חייא. |