לא תשנא את אחיך בלבבך / סוטה ג ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המסקנה בסוגייתנו אודות דברי ריש לקיש ורב יימר היא שהסיבה לכך שאסור לבעל לקנא לאשתו ולהתרות בה שלא תיסתר עם איש אחר היא משום שאסור לאדם לגרום לשנאה בין בני אדם, ובעצם כך שבעל מקנא לאשתו הוא גורם למריבה (לדעת רב יימר בינו לבינה ולדעת ריש לקיש בינו לבין אחרים).
השאלה המתבקשת היא מדוע שיהיה אסור לאדם שרואה כי אשתו מתנהגת בצורה לא צנועה (נסתרת עם אנשים) לומר לה שלא לעשות כן?
נראה שדברי התלמוד הירושלמי יכולים לספק מצע להסבר לשאלה זו; בעוד שבסוגייתנו הדיון האם אדם חייב לקנא לאשתו הוא דיון נפרד, בתלמוד הירושלמי דיון זה מקושר לדיון נוסף שעוסק בשאלה מה הן הנסיבות שמותר לאדם לגרש את אשתו: לדעת בית שמאי העילה לגירושין היא 'מצא בה ערוות דבר' ואם לא ידוע לו שאשתו זינתה אזי לא יגרש. לדעת בית הלל כל עילה מתאימה לגירושין ואף טענה חסרת משקל כמו 'שהקדיחה תבשילו'.
כלומר, ממחלוקת זו ניתן להבין לענייננו כך: בית שמאי סוברים שנדרשת עילה משמעותית לגירושין ולכן אם אדם חושד שאשתו מזנה תחתיו עליו לקנא לה בכדי שתהיה עילה לגירושין. אולם, לדעת בית הלל אדם לא צריך עילה משמעותית ואולי אף לא צריך עילה כלל בכדי לגרש את אשתו, ועל כן יתכן שאסור לו לקנא לה משום שיכול לגרש אותה בדרך אחרת. מכך ניתן להבין שאם ניתן לגרש מבלי לגרום לריב על עצם הקינוי, מוטב לעשות כן (ועוד שהקינוי כלל לא אומר כי בכך האשה תפסיק להסתתר או לזנות תחתיו).
