צער ''קטן'' / רפי זברגר

בבא מציעא קיא ע"א

הרקע

המשנה בעמוד א' מתארת את מצוות לא תעשה ומצוות עשה, עליהם עוברים כאשר מלינים שכר. וכן, משווה המשנה בין אם שוכרים אדם, בהמה או כלים, האם בכולם עוברים על האיסורים. הגמרא דנה במקורות המקראיים של דינים אלו. 
 

הנושא

הגמרא אומרת בתחילה, כי דעת המשנה שלנו אינה כמו דעת תנא קמא של ''מאחיך'' [מיד נסביר] ולא כמו רבי יוסי החולק. תנא קמא סובר כי גם השוכר אדם, או בהמה או כלים עוברים על מצוות עשה ''ביומו תיתן שכרו'' (דברים כ''ד, י''ד) וגם על הלאו "לא תעשק את רעך ואל תגזול, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא י''ט, י''ג). ה''אדם'' לפי תנא קמא כולל את הגר [צדק] וגם גר אוכל נבלות, אך ביחס לגוי, אין חיוב של הלנת שכר.
רבי יוסי סובר כי ביחס לגר ותושב [אשר קיבל על עצמו לקיים "שבע מצוות בני נח"] עוברים מצוות עשה של ''ביומו תתן שכרו'' אך לא על הלאו ''בל תלין'' [הפסוק לעיל לא תלין פעלת שכיר]. לעומת זאת, על השוכר בהמה או כלים, עליהם עוברים רק על ''בל תעשק'' ולא עוברים על מצוות עשה של ''ביומו תתן שכרו''.
נצטט קטע מדיוני ''פינג פונג'' של לימודי הפסוקים של שני התנאים [תנא קמא ורבי יוסי]:
תני רבי חנניא: אמר קרא ולא תבא עליו השמש כי עני הוא - מי שהן באין לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות.
ברייתא של רבי חנניא מהווה תשובה לשאלה מדוע רבי יוסי פוסק כי בשכירת בהמה או כלים אין מצווה ''ביומו תתן שכרו''. וזאת כיוון שפסוק זה מזכיר עני ("כי עני הוא"), ולכן המצווה חלה רק על מי שיכול להגיע להיות עני או עשיר, דבר שלא שייך בבהמה או כלים.
ותנא קמא, האי כי עני הוא מאי עביד ליה?
מה לומד תנא קמא ממילים ''כי עני'' בפסוק זה?
ההוא מיבעי להקדים עני לעשיר.
תנא קמא לומד כי אם יש לאדם שני פועלים שהוא חייב לשלם את שכרם ואין לו לשלם לשניהם, הרי הפועל העני קודם לקבלת השכר על פני הפועל העשיר.
ורבי יוסי ברבי יהודה: ההוא מלא תעשק שכיר עני ואביון נפקא.
הגמרא מניחה כי הקדמת שכר עני לשכר עשיר מקובלת על כולם, ולכן אומרת כי רבי יוסי למד דין זה מהפסוק ''לא תעשק שכר עני ואביון''
ותנא קמא: חד להקדים עני לעשיר, וחד להקדים עני לאביון.
תנא קמא הרי גם יכול ללמוד הקדמת עני לעשיר מהפסוק ''לא תעשק שכר עני ואביון'', אם כן הוא לומד דין נוסף מהפסוק ''ולא תבוא אליו השמש כי עני הוא'': עני קודם, לא רק לעשיר אלא גם לאביון, שמצבו גרוע יותר מהעני.
הגמרא מסבירה את הצריכותא של שני הלימודים:
וצריכא, דאי אשמעינן אביון - משום דלא כסיף למתבעיה, אבל עשיר דכסיף למתבעיה - אימא לא. ואי אשמעינן עשיר - משום דלא צריך ליה, אבל אביון דצריך ליה - אימא לא, צריכא
אם היינו לומדים רק עני קודם לאביון, היינו אומרים כי כיוון שאביון אינו מתבייש לבקש את שכרו מבעל הבית כיוון שהוא ממש נצרך ולא יכול לתפקד בלי המשכורת, לעומת עני שכן מתבייש כי הוא יכול ''להסתדר'' בדיעבד. ולכן מלמדת התורה כי עני קודם לאביון, אך עשיר אשר גם מתבייש לתבוע את שכרו, לא היינו מקדימים עני אליו, לכן מלמדת התורה כי עני קודם גם לעשיר.
ואם היינו לומדים כי רק עני קודם לעשיר, היינו מסבירים כי עשיר אינו ממש זקוק לשכר ולכן עני קודם לו, אך אביון שהוא זקוק מאוד לשכר, עני לא יקדם לו – לכן משמיענו התורה כי עני קודם גם לאביון. 
 

מהו המסר?

למדנו היום שיש דרגות שונות ברמות "עוני". עני הוא אחד שאין לו, אך אביון הוא דלפון ממש ואין לו כלום. השוני העדין הזה גורם גם לשוני בדרגות הבושה שלהם. אביון נמצא ''בדרגה נמוכה'' כל כך, כך שאין לו בושה לבקש, ניתן לומר אולי כי הוא לא מסוגל מבלי לבקש. לעומתו עני כנראה יש איזה שהיא יכולת להסתדר, ומצב זה כבר מביא אותו לידי בושה לבקש.
מצד שני למדנו למסקנה כי עני קודם לאביון למרות שהאביון זקוק יותר לשכר מאשר העני, כנראה בגלל שגורם הבושה יותר משמעותי, ומכיוון שאמרנו כי העני מתבייש יותר מן האביון, הרי הוא קודם לו בקבלת השכר.
מסקנה: מימד הבושה כל כך משמעותי וחשוב, שהוא מהווה פרמטר קובע ביחס להלכות קדימות מתן שכר פועל.
מכאן אנו למדים עד כמה צריך להיזהר מלבייש אנשים אחרים, ולהשתדל מאוד מאוד שלא לגרום לצער לזולת, אף לא צער קטן ביותר. 


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]