מדוע דווקא הבעל חייב לעבוד?

הרב דב קדרון

בבא מציעא קיג ע"א
 

כאשר לווה לא משלם את החוב והמלווה רוצה לקחת ממנו משכון, אסור לו להיכנס לבית של הלווה, כמו שנאמר (דברים כד, יא): "בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט", ובגמרא אומר שמואל שאפילו לשליח בית דין אסור להיכנס לבית של הלווה, אלא רק לקחת ממנו חפצים שהוציא לרחוב.

מכאן למד הרא"ש (שו"ת כלל עח סימן ב) שבית דין לא יכולים לכפות על הלווה שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו, כי אם אסור אפילו להיכנס אל ביתו כדי לקחת ממנו משכון כל שכן שלא ישלחו בית דין יד בגופו לכופו להשתעבד ולפרוע חובו.

הרא"ש מתייחס לדעתו של רבנו אליהו שהיה אומר שבעל חייב לעבוד כדי לפרנס את אשתו, וכתב שייתכן שרבנו אליהו אמר זאת רק בקשר לחיוב של הבעל לזון את אשתו ולא בקשר לחובות אחרים.

מה ההבדל בין שני סוגי החובות? הסביר החזון איש (חו"מ ב"ק כג,כח) שסתם חוב הוא עניין ממוני והשעבוד חל על ממונו של החייב אבל לא על גופו, אבל החיוב של הבעל לזון את אשתו הוא שעבוד שמוטל על גופו של הבעל, לכן הוא חייב לטרוח בגופו כדי לזון אותה.

באופן אחר ביאר הרה"ג נחום גורטלר שליט"א (בכתב העת שערי צדק יא, תש"ע, 281 – 303), שכאשר בעל מתחייב לעבוד כדי לפרנס את אשתו, אם לא יקיים את התחייבותו יהיה המצב שלה בגדר של "דבר האבד", ובאופן כזה גם פועל לא יכול לחזור בו וחייב לעבוד כדי למנוע את ההפסד, אולם בהתחייבות של לווה כלפי המלווה אין משום דבר האבד, לכן, כמו כל פועל, הוא יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, ולא חייב לעבוד.