האם מותר להלוות לכנסייה? / חנן חריף

עבודה זרה ב ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

המושג "עבודה זרה" הינו אולי המושג הבולט ביותר במסורת היהודית, בולט לשלילה כמובן. המקרא, המבוסס כולו על תפיסת נוכחותו והנהגתו של הא-ל ועל החובה לעובדו, מעמיד את העבודה הזרה כָּאנטיתזה המוחלטת לעבודת הא-ל, כרע המוחלט. בניגוד לעבירות אחרות, האסורות רק לישראל, נתפסת העבודה הזרה כאיסור מוחלט, ומכאן האיסור שבו פותחת מסכתנו על משא ומתן כלכלי עם עובדי כוכבים לפני חגיהם, "ימי אידיהם" – שלא לגרום להם להודות לאלוהיהם ביום חגם על הרווח. מסכת עבודה זרה מוקדשת להתמודדות הזו, ומתמקדת בדיני ההרחקה מעבודה זרה ומהעכו"ם, עובדיה.

לצד מעמדם הקיצוני של העבודה הזרה ושל עובדיה, נאלצו חכמי ישראל במהלך הדורות להתמודד עם שאלות בדבר מעמדם של הגויים וגדרי ההרחקה הכלכלית והתרבותית מהם. משה הלברטל, בספרו על ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המימוניים בפרובנס, "בין תורה לחכמה", כותב כי "מראשית התיישבותן באירופה הנוצרית יצרו הקהילות היהודיות דפוסים של קשרים כלכליים עם שכניהן הנוצרים שלא תאמו להגבלות ההלכתיות על משא ומתן עם נכרים שהתלמוד מכתיב, כדוגמת איסור מסחר עמם ביום אידם, איסור מכירת חפצי פולחן ואיסור על מסחר שחלק מרווחיו ממוסה לכנסייה. הגבלות אלו הערימו קשיים כלכליים על הקהילות היהודיות באירופה הנוצרית, ואלה קבעו כללי התנהגות משלהן ביחסן אל הנוצרים..." (עמ' 80).

ואכן, דילמה כזו עולה כבר בעמוד הראשון של המסכת, לאור האיסור "לשאת ולתת עמהם" לפני חגם. על כך שואל בעל התוספות (ככל הנראה מדובר ברבנו פרץ, בן המאה השלוש עשרה מהעיר קורביל בצרפת): "על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם...?". המציאות שאותה מתארים התוספות היא של התעלמות מהאיסור. תשובה אפשרית אחת שמביאים תוספות לתמיהה זו היא "משום איבה", אך התשובה המתקבלת יותר על דעתם, והעקרונית יותר, היא כי "טעם ההיתר משום שעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים" [מקובל עלינו לגביהם שאינם עובדים עבודה זרה]. כלומר, הנוצרים שביניהם חיו היהודים במאה השלוש עשרה אינם עובדים 'עבודת כוכבים' האוסרת על משא ומתן עימהם ביום חגם. בהמשך מסייג בעל התוספות את דבריו ומציין שבמקרה שבו "בא העובד כוכבים ואומר הלוויני מעות לשקרי שקורין אופרי"ר" נכון להחמיר. מדובר כנראה במקרה שבו בא בפני היהודי העוסק בהלוואת כספים אדם הרוצה כסף למטרה כנסייתית מובהקת (offrir בצרפתית), ככל הנראה בתור מענק לכומר. ואולם, אפילו במקרה כזה נמצא מי שמקל – ר' אלחנן (כנראה מדובר בבנו של רבנו יצחק ונינו של רש"י, מבעלי התוספות במאה השתים עשרה), שלדעתו "גם באותם אופרי"ר אין שום איסור כי מה שהם נותנים אותם לגלחים (=נזירים) ולכומרים אינו ממש לשם עבודת כוכבים אלא לצורך הנאתם".

התפיסה שלפיה רוב הגויים אינם נחשבים עוד כעובדי עבודה זרה פותחה באופן מיוחד בהגותו של ר' מנחם המאירי (פרובנס, נפטר בתחילת המאה הארבע עשרה), אך למעשה כבר הרמב"ם קבע בהקדמתו לפירוש המשנה כי "...לא יקרה עניין עבודה זרה אלא באחד מיני אלף ולימים רחוקים".