מבעט בסוכתו
עבודה זרה דף ג ע"א
"...וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...
והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!
נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?!
מיד, הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר: (תהלים ב, ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק [אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ]".
צריך ביאור, אמנם זלזלו בגסות רוח ובעטו בסוכת המצוה, אבל סוף סוף הם עסקו במצוה לפני כן, ולמה יפסידו בבעיטה זו את כל שכר המצוה?
ובכלל, מניין שכך יעשו?
וגם אם ידוע לגמרא שזהו טבעם, אולי יתגלו להם דברי הגמרא ויזהרו שלא לבעוט?
אלא שאמר רבי אילעאי (עירובין דף סה ע"ב ) "בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו".
ובבעיטה זו מתגלה שכל שמירתם את המצוה אינו לשם המצוה, שהרי נתגלה שאינם מכבדים כלל את המצוה, אלא משתמשים בה רק כקרדום לחפור בה.
ובתיאור מעשה זה ממחישה הגמרא את דרך עובדי הכוכבים בשמירתם כביכול את המצוות.
וכמו שמצינו במסכת ברכות דף יז ע"א:
"מרגלא בפומיה דרבא...
שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין,
שנאמר: (תהלים קיא, י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם [תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד].
- לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".
הרי שהבועט שהוזכר בתחילת הדברים - הוא הוא העושה שלא לשמה, שהוזכר בהמשך. וכל מעשיו אינם מצוה כי אם עבירה, עד כדי שנוח לו שלא נברא.
וכדברי רבי בנאה במסכת תענית דף ז ע"א:
"כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות".
מעלת ה'מצוות' של עובדי ע"ז מפורשת גם במסכת בבא בתרא דף י ע"ב:
"תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת?
נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב: (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו...
נענה רבי יהושע ואמר... וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן.
נענה רבן גמליאל ואמר... וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו.
רבי אליעזר המודעי אומר... וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו!".
והקשתה על כך הגמרא שם:
"ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא?! והתניא: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא - הרי זה צדיק גמור!
ותירצה:
"לא קשיא: כאן בישראל, כאן בעובד כוכבים".
וצריך ביאור, מה נשתנו אלו מאלו? וכי משוא פנים יש בדבר?
הכיצד 'שלא לשמה' אצל ישראל שונה מ'שלא לשמה' אצל העמים?
כמו כן קשה, וכי שלא לשמה מבטל את כל מעלת המצוה? אדרבה! במסכתות רבות (פסחים דף נ ע"ב, סוטה דף כב ע"ב, ודף מז ע"א, סנהדרין דף קה ע"ב, הוריות דף י ע"ב, ערכין דף טז ע"ב) הביאו את דברי רב יהודה אמר רב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה". הרי שבהחלט טוב הוא לעסוק במצוה שלא לשמה!
אלא, שקיימים שני סוגים של 'שלא לשמה'.
הסוג הטוב, הרגיל אצל ישראל, כאשר חפץ במצות ה', אלא שעושה גם לצורך הנאתו.
והסוג הרע, הרגיל אצל אומות העולם, כאשר אינו מכוין לצורך מצוה, אלא אדרבה, כל כוונתו לצורך עבירה!
וכדברי התוספות במסכת סוטה דף כב ע"ב: "ההיא שלא לשמה דתענית ומסכת ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה, אלא להוסיף על חטאתו פשע!". ולכך כוונת התוספות גם בשאר המקומות בהזכירו לומד על מנת לקנטר.
וכן מפורש בירושלמי במסכתות ברכות ושבת פרק א הלכה ב ובמדרשים:
"אמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו".
כלומר שלומד שלא על מנת לקיים את רצון הבורא ומצוותיו.
וכן הוא במסכת כלה רבתי פרק ה הלכה א:
"רבי עקיבא אומר, כל הקורא שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, שנאמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, לעשייה נתתים ולא לדבר אחר".
