מדוע חוקר פרטי כשר להעיד?

הרב דב קדרון

בבא בתרא מה ע"א
 

תוספות (ד"ה מאי) כותבים שאדם שמעיד על עניין שבאותו זמן אין לו בו נגיעה אישית – עדותו מתקבלת, גם אם ידוע שכאשר ישתנו הנסיבות תהיה לו בו נגיעה, כגון שאם הוא יתעשר אז הוא ירוויח כתוצאה מעדותו, מכל מקום כיוון שבשעה שהוא מעיד אין הדבר נוגע לו הוא כשר.

עניין זה עלה בטענה של ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי בפני דייני בית הדין הגדול (מובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה עמוד 3) הרה"ג עבדיה הדאייא, הרה"ג יוסף שלו' אלישיב והרה"ג בצלאל זולטי.

בית הדין האזורי פסק ברוב דעות שיש לפסול עדות של חוקר פרטי שהעיד שאשה נשואה בגדה בבעלה, ואחת הטענות הייתה שחוקרים פרטיים פסולים להעיד מפני שהם נוגעים בעדות, שהרי הם מעוניינים בהצלחת המשימה שהם קיבלו עליהם שעל ידי כך יצא להם מוניטין שבאמצעותו יוכלו להרוויח יותר.

הבעל המערער טען על פי דברי תוספות (הנ"ל) שנגיעה הבאה מחמת הנאה שיש לעד מעדותו אשר פוסלת אותו לעדות היא רק הנאה ישירה היוצאת מתוך העדות, אבל לא הנאה אפשרית אשר ייתכן שתגיע אליו, ודברי תוספות אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ לז,י):

כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות, אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד.

בנושא זה הערעור התקבל ונקבע על ידי בית הדין הגדול שאין לפסול עדות של חוקרים פרטיים רק משום שעל ידי עדותם יצא להם מוניטין.