יודע צדיק נפש בהמתו
נדרים נ ע"א
"הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא. אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי, נפיק כולי עלמא לאפיה. ואף היא קמת למיפק לאפיה, אמר לה ההוא רשיעא: ואת להיכא? אמרה ליה: יודע צדיק נפש בהמתו. אתת לאיתחזויי ליה, קא מדחן לה רבנן, אמר להון: הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא".
טענת ההוא רשיעא ורבנן היתה: מה לך שאת יוצאת אליו, הרי אין צורך לגדול וקדוש שכזה בגשמיות אשה שפלה. ותשובתה היתה: יודע צדיק נפש בהמתו, הצדיק מחיה גם את נפש הבהמית שבקרבו, לכן באתי לסיים את פרישתי ממנו.
אמנם רבי עקיבא סתר דבריהם ואמר להם: לא כאשתי אני בא לכבדה אלא כמורתי, שהרי "שלי ושלכם שלה הוא".
ולפי זה מיושב שאמרו במסכת כתובות דף סג ע"א: "ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי. והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא". וקשה, אם עשתה כאימה לרחק, למה לא עשתה כאימה גם לקרב את הצדיק?
אלא דשאני בן עזאי "דאמר: מהלך כעומד דמי" (שבת ה ע"ב; עירובין צח ע"א; כתובות לא ע"ב). דהיינו שלא היה כסתם אדם הנקרא "מהלך", אלא חשוב היה כמלאכים הנקראים "עומדים", ככתוב: (זכריה ג, ז) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. ולא היה לו נפש בהמית, כדבריו במסכת יבמות דף סג ע"ב: "אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה".
