וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ
סוכה ט ע"א
"הכי נמי, נבעיא סוכה עשויה לשמה? - שאני התם - דאמר קרא (דברים כב, יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ - לך לשם חובך. - הכא נמי (דברים טז, יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, לך - לשם חובך? - ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה. - התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה? - התם כתיב קרא אחרינא: (במדבר טו, לח) וְעָשׂוּ לָהֶם - משלהם".
הקשה בספר אילת השחר על שמות לד, כב: "וחג שבעת תעשה לך. צ"ב למה כתוב לך".
וי"ל שבסוגייתנו מבואר שלשון לְךָ מיבעי למעוטי גזולה, אלא אם כבר מיעטוהו מפסוק נוסף. לפיכך גם הפסוק (שמות לד, כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, אתא למעוטי גזול שהרי שאין פסוק נוסף לכך. ומסיפא דקרא: בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, מבואר דמיירי בשתי הלחם, שלא יביאם מהגזל. והגמרא לא פירטה זאת כי זה נשמע ממילא מדרשת חַג הַסֻּכֹּת.
ומה ענין למעוטי גזול דוקא בשבועות וסוכות?
ולמה בחג האביב לא נאמר לשון לְךָ כבחג הקציר ובחג האסיף?
כי כאשר התבואה אביב בטרם השלמת בישולה, ודאי לא יביא ממנה ביכורים. רק בגמר הבשלתה בחג הקציר יביא ממנה ממנו שתי הלחם. וכן בחג הבציר צריך לשמוח ולשמח ולהודות משלו.
