סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

לא חזרת ולא קישות ולא צנון – חסה תרבותית

 

"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין, מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות? לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי" (עבודה זרה, יא ע"א).


שם עברי: חסה תרבותית   שם באנגלית: Lettuce   שם מדעי: Lactuca sativa

שם נרדף במקורות: חזרת, מרור   שמות בשפות אחרות: ערבית – חס, אכדית - חסו


נושא מרכזי: זיהוי החזרת ומה ייחודה כמזון?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על החסה התרבותית הקש/י כאן.



על הזהות בין החזרת לחסה אנו לומדים מדברי הגמרא המתארת את הירקות שנמנו במשנה שבהם אדם יוצא ידי חובתו בפסח: "משנה: ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ... גמרא: חזרת - חסא. עולשין - הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא. ובמרור – מרירתא" (פסחים לט ע"א). רש"י מתרגם את החזרת ל"לייטוג"א" בלע"ז וכך מתרגם גם את השם חסא. בעבודה זרה (י ע"ב) מצאנו: "הוה ליה ההוא ברתא דשמה גירא קעבדה איסורא שדר ליה גרגירא שדר ליה כוסברתא שדר ליה כרתי שלח ליה חסא" (עבודה זרה י ע"ב). מפרש רש"י: "הדר שדר ליה חסא - לייטוג"א בלע"ז כלומר חוס עלה". נמצא אם כן שחזרת וחסא הם היינו הך ושניהם נקראו "לייטוג"א" (Leituge). בשם זה נקראת החסה התרבותית - Lettuce.

זיהוי החזרת עם החסה מאפשר לפרש שנים מאזכוריה, בספרות חז"ל, הקשורים למבנה ירק זה. במשנה במסכת עוקצין (פ"ב מ"ז) נאמר: "עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין. רבי אליעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל, ובחזרים מפני שהן משמרין את האוכל". החזירם (או החזירין) הם צורת הריבוי של חזרת. הרמב"ם בפיהמ"ש (עבודה זרה, פ"ג מ"ח) פירש: "וחזרין, רבוי הנקרא חזרת, והוא הנקרא בערבי חסא". לדעת רבי אליעזר בר צדוק גם העלים הלבנים (כנראה היבשים (1)) של החזרת מצטרפים לשיעור קבלת טומאת אוכלין בגלל תרומתם לצמח כשומר. רוב המפרשים לא נימקו מדוע העלים הלבנים משמשים כ"שומר" כנראה משום שהחסה הייתה מוכרת היטב. אם נניח שזן החסה שהמשנה מתייחסת אליו דומה לחסה הרומית (ערבית) (תמונות 1-2) או אולי דומה ל"ראש כרוב" (תמונה 3) הדבר מובן היטב משום שהעלים החיצוניים מגינים על הפנימיים מפני התייבשות ומזיקים. הסבר זה מאפשר לקבוע שזן החסה המוזכר במקורות איננו אחד מהזנים בעלי גבעול גבוה נושא עלים כדוגמת חסת הגבעול (חסה סינית) (תמונה 4) או חסת המצפן שממנה בוייתה החסה התרבותית (ראו עוד במאמר "והחזירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים").

מקור נוסף התומך באפשרות שמבנה החסה דומה לחסה רומית או דומה לה, שבו העלים החיצוניים חופים על הפנימיים, הוא המאמר המובא בגמרא בבכורות (נז ע"ב): "חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו וכו'". מפרש שם רש"י: "ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו - לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא". בבית המסס - היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא". ההמסס, הנקרא גם קיבת העלעלים (omasum) בנוי דפים דפים ובהם בליטות קטנות באופן המזכיר את סידור העלים בחסה הרומית. תאור דומה אנו מוצאים בפירוש רבינו גרשום (שם): "חזירים. קלפי עלין כקלח אחד".

הגמרא בפסחים (לט ע"א) מונה צמחים רבים שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור ומסכמת את מאפייניהם: "רבי יהודה אומר: כל שיש לו שרף. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין. אחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רבי יוחנן: מדברי כולן נלמד: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים". למרות זאת מצווה מלכתחילה לאכול חסה: "רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. א"ל מאי דעתיך דמרירין טפי? והא חזרת תנן. ותנא דבי שמואל: חזרת, וא"ר אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון. ואמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה. א"ל הדרי בי". החסה עונה על כל רשימת הקריטריונים המובאת בגמרא. החסה הצעירה כמעט איננה מרה אך עם התבגרות הצמח הוא הופך למר מאד בגלל נוכחות נוזל חלבי מר ("שרף") בעלים ובגבעולים. נוזל זה העניק לסוג את שמו באנגלית (Lettuce) ולטינית (Lactuca). מקור השם הוא במילה lac שמשמעותה חלב. לחשש שמא אין אנו מזהים נכון את החזרת, משום שעלי החסה אינם מרים, אין מקום לפחות על פי הבית יוסף (או"ח סי' תעג ה'): "ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת. שם בגמרא (לט.) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם, אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות וכו'".


ייתכן ודברי רבי יונתן האומר: "... מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה" מתייחסים לשינוי שעובר מרקם העלים בחסה. בצמח הצעיר הם רכים אך עם התבגרותו עליו הופכים להיות קשים. על התקשות החזרת אנו לומדים במפורש מדברי סוגייתנו (שם ע"ב): "... חזרת איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: הואיל וסופה להקשות ניתיב לה רווחא טפי. לאו אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע וכו'"(2). ההקשר שבו הובאו דברי רבי יונתן מעיד על כך שבשם "מרור" הוא התייחס לחזרת שהרי אם לא כן אין בהם הוכחה שיש להעדיף חזרת. אכן הר"ן על הרי"ף (ד"ה ודאמרינן) כתב:

"ודאמרינן למה נמשלו המצרים למרור היינו חזרת דעלה קיימינן, ולאו היינו מרור דמתניתין דהא תנן במתני' בחזרת ובמרור אלמא תרי מיני נינהו, אלא משום דרגילי אינשי בחזרת קרי לי ה רבי יונתן מרור סתמא".

בדק"ס (אות ח') ובהגהות מובאים כת"י ודפוסים שבהם הגרסה בדברי ר' יונתן היא "חזרת" ולא "מרור" (מתוך דיון בפורום "פורטל הדף היומי" כאן).

בסוגייתנו מתוארים שלושה מיני ירקות שנוכחותם הקבועה על שולחנם של רבי ואנטונינוס סימלה גדולה ועושר. מסתבר שלירקות אלו היה תפקיד, לא כמזון עצמו, אלא כאמצעי לשיפור איכות הסעודה. "דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים". ייתכן וצמחי מותרות אלו היו יקרים כשלעצמם אך סביר יותר שאכילתם הייתה סממן לסעודה דשנה במיוחד. הם סייעו להגברת התיאבון ולהרגעת המעיים לאחר הסעודה. מתוך עדויות היסטוריות ידוע שאצילי רומי אכלו חסה בסעודותיהם לסיוע בעיכול הבשר השמן. באתר "גאמנון" המתאר צמחי מרפא נכתב לגבי החסה: "מרגיעה את דרכי העיכול: היא משככת גזים במעיים ומפחיתה את תחושת המלאות לאחר האוכל".

יש מן החוקרים הסוברים שמסיבה זו שולבה החסה בליל הסדר שעוצב על פי דפוסי הסעודה של הרומאים. הד לרעיון זה אם כי באופן שונה נמצא בפירוש האבן עזרא על התורה (שמות יב ח): "על מרורים יאכלהו. אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם" (שמות א, יד). בתקופות מאוחרות יותר הנוהג לאכול ירקות לאחר הסעודה הפך להיות לא רק מסיבות רפואיות אלא כחלק מקינוח הסעודה. כותב החיד"א (ברכי יוסף, וינה 1860, או"ח, סימן קעז, סק"א): "מכל מקום מנהג פשוט בגלילותינו לברך על החזרת (=חסה) ומלפפון וקישואים בסעודה. לכן... כשמביאים אותם אחר כך במקום פירות, כשהם חיים יש לברך עליהם וכו'". תופעה זו תוארה, בארץ ישראל, ביומנו של הנוסע היהודי-איטלקי, משה קאפסוטו (1734): "והחסה הגדלה בארץ הזאת זוכה להערכה רבה ואוכלים אותה במקום פירות" ( משה חיים קאפסוטו, יומן מסע לארץ הקודש תצ"ד (1734), ירושלים תשמ"ג, עמ' 52).
 

 
תמונה 1. חסה תרבותית   תמונה 2. חסה תרבותית - זן ערבי        מקור

 

     
תמונה 3. חסה תרבותית - זנים דמויי "ראש כרוב"  
             צילם: Mahlum
  תמונה 4.  "חסת גבעול"          
               צילם:  Vmenkov


הרחבה 

יש להעיר שהזיהוי של החזרת עם חזרת הגינה (חריין) יסודו בטעות ועל מין זה תוכל לקרוא בהרחבה במאמר על חזרת הגינה. כותב על כך הרב יהוסף שוורץ ב"תבואות הארץ":

"חזרת. בלשון ערב אלחסא (לאטיך) והוא קאפף זאלאט הידוע ונמצא ב' מינים הגדל בגנות והגדל בהרים (ווילד). ומדי דברי בירקות אכתוב גם מירק תמכא לפי שראיתי במפרשים ובפוסקים האחרונים שמתרגמים מעעררעטטיג קרען. ולפי דעתי אינו הוא. והנה על ידי חקירתי ודרישתי ידעתי שנמצא במדינת ברבריא (אפריקא הצפונית) ירק אחד הנקרא בלשון ערב תבגא (הוא תמכא בחילוף ב' במ' שהם ממוצא אחד ובחילוף ג' בכ' כדרכם בלשון ערבי) ועליו דומים לכרפס (עיין מקומו) וטעמו מר וגדלו בתוך הארץ כמו בצל ודוקא הפרי שבתוך הארץ נאכל והגבעול שהוא סמוך לפרי. אכן העלים אינם ראוים לאכילה. ובלתי ספק הוא תמכא הנזכר. אכן הקרען ומעעררעטטיג אינו בכלל תמכא. ויותר נראה לי שקרען הוא עדל הנזכר בסוף מסכת עוקצין".

 


(1) "ולבנים אין מצטרפין – נראה שירקות לאחר שמתייבשים כלה מראה ירקות ונעשין לבנים וה"נ אמרינן גבי לולב היבש משכלה מראה ירקות שבו הוי יבש וכו'" (משנה אחרונה, שם).
(2) פירוש: ומשיבים: חֲזֶרֶת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ [נצרכה לו] להשמיענו. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא [יעלה על דעתך לומר]: הוֹאִיל וְסוֹפָהּ לְהַקְשׁוֹת נעשית כאחד ממיני הזרעים, נֵיתֵיב לָהּ רְוָוחָא טְפֵי [ניתן לה בערוגה רווח יותר]. וכעין ראיה לדבר: לָאו [האם לא] אָמַר ר' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, קֶלַח שֶׁל כְּרוּב שֶׁהוּקְשָׁה מַרְחִיבִין לוֹ מקום כדי בֵּית רוֹבַע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אַלְמָא [מכאן]: כֵּיוָן שסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת יָהֲבִינַן לֵיהּ רְוָוחָא טְפֵי [נותנים לו רווח יותר], הָכָא נַמִי נֵיתֵיב לֵיהּ רְוָוחָא טְפֵי [כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר], קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.  
 
 

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 194-195).
א. א. שמש, "ירקות, קטניות ופירות-העץ בכתבים רבניים בימי-הביניים: הנחיות דיאטטיות-רפואיות", אסיא עה-עו, שבט תשס"ה.

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 273.
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 58-59). הרחבה בנושא זיהוי החזרת.
חסת המצפן באתר צמח השדה.

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר