מה מוכיחה שתיקתו של רבא?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קמט ע"א
בידי רבא היה מופקד סכום גדול מאוד של כסף, שהיה שייך לאיסור גיורא, שהיה גר, ורבא אמר שאין לאותו גר דרך שבה יוכל להקנות את הכסף לבנו, וכך יישאר הכסף אצלו, והזכיר בדבריו אפשרויות שונות. הרשב"ם כותב שכל האפשרויות שנזכרו בדברי רבא נפסקות להלכה.
בספר מכתבי תורה של האדמו"ר מגור האמרי אמת (סימן קטו) הוא כותב לבנו שכאשר הוא נפגש עם הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, הוא הקשה לו איך ניתן לפסוק בכל הדברים הללו כרבא, והרי זה בניגוד לכלל שאמור במקומות אחרים שכל תלמיד חכם שמורה הוראה, אם הפעם הראשונה שהורה כן הייתה בשעת מעשה אי אפשר לסמוך עליו, וכך גם נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנב,לו): "ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידן, אם אמרה קודם מעשה שומעים לו, ואם לא אין שומעין לו, וגם אם אמר את הדבר מסברא אין שומעין לו דלמא מדמה דברים להדדי שאינם דומים".
האמרי אמת תירץ שבשלושה מקומות בש"ס, אומר רבא דין, ואחר כך כשהתברר לרבא שהדין שאמר לא היה נכון, הוא הודיע לציבור: "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי", כלומר שרבא הוכיח את עצמו כדובר אמת וכמודה על הטעות, ולכן כאן ניתן לסמוך על דבריו לאחר מעשה, כי אילו היה רבא נחשד שאמר את ההלכות הללו משום הנגיעה האישית שהייתה לו, ברגע שהנגיעה פסקה היה עליו להודות בטעותו, ואם רבא לא עשה כך סימן שגם לאחר מעשה עדיין היה סבור שכל אותן הלכות שהתחדשו בבית מדרשו היו לאמיתה של תורה, ועל סמך שתיקתו זו של רבא לאחר מעשה כתב הרשב"ם שהלכה כמותו.
