ספק מתנת שכיב מרע

נושא:
נחלקו התנאים והאמוראים בסוגייתנו במקרה של אדם שמודה שכתב שטר לחברו והשטר תקין ואינו מזויף. אולם, נותן השטר טוען שהשטר אינו תקף מסיבה צדדית, כגון שהיה שכיב מרע. מחלוקת זו מבטאת תפיסות שונות של מושג השטר ושל קניין קרקע.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות במחלוקת זו?

הסבר דרך תג"ל:
נראה כי יסודה של המחלוקת ביסודו של מושג "קיום השטר". חכמים סברו כי שטר הינו חסר תוקף משפטי אם לא "קוים" (כלומר, אם לא העידו על העדים החתומים עליו) בבית דין. לכן, כל עוד לא קוים השטר – אנחנו מעניקים לו תוקף רק מכוח נאמנותו של האדם שמודה שכתב אותו, וממילא אנחנו מאמינים לו גם לכך שהוא אינו תקף מסיבה צדדית אחרת כמו למשל שהיה שכיב מרע ("הפה שאסר הוא הפה שהתיר"). כאשר יקוים השטר – שוב לא נזדקק לדבריו של כותב השטר וממילא גם לא נצטרך לקבל את המשך דבריו. רבי מאיר, לעומתם, סבר כי אף שטר שלא קוים הוא תקף, כל עוד יודעים שהוא לא מזויף. כאן יודעים שהוא לא מזויף בגלל שהנותן מודה שהוא כתב אותו. לכן השטר הוא תקף וממילא איננו מאמינים להמשך דבריו שהיה שכיב מרע. זאת, אף מבלי "לקיים" אותו, כאמור.
אמנם, מה עמד מאחורי דעתם של רבי מאיר וחכמים? מדוע כל אחד מהם ראה את תוקפו המשפטי של השטר באופן הזה?
נראה שגם כאן, כמו בדף הקודם, כדאי לתבונן בנושא של תוקפו של שטר דרך השאלה "הקלאסית" האם עיקר בעלות הוא בקנין משפטי מופשט ["שלו"] או ברשות ושליטה מעשית ["ברשותו]. לפי חכמים, עיקר הבעלות על קרקע הוא מכוח קנין משפטי.לכן, רק גושפנקא משפטית מליאה, קיום השטר בבית דין, נותנת לשטר תוקף של "קניין". רק בקיום השטר זוכה בעל השטר בקרקע.
לעומת זאת, רבי מאיר הבין כי השטר פועל באופן שונה. נקודת המוצא שלו היא שעיקר בעלות על קרקע הוא שהקרקע ברשותו. לדעתו, עצם ההחזקה בשטר אותנטי [לא מזויף] מהווה מעין רשות והחזקה של הקרקע, כמו "אפסרא דארעא" (בבא בתרא נג:); שטר לקרקע הוא כמו רסן לבהמה. לכן, אין צורך דווקא בשטר "מקויים", ובעל השטר מוחזק בקרקע.
לסיכום, אפשר למקד את המחלוקת בכך שחכמים סוברים ששטר צריך להיות קניין גמור בקרקע ולכן רק שטר מקוים בבית דין יועיל. רבי מאיר סובר ששטר מכניס את הקרקע לרשותו של המחזיק בשטר, ולכך מספיק שטר אותנטי, לא מזויף.