מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

נדבן שנתן שיקים לצדקה, ונפטר לפני שנפרעו

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא קנז ע"א

שאלה:
ראובן נדבן ידוע נתן בתחילת חודש ניסן עשרות שיקים בסכומים נאים עבור מוסדות צדקה וחסד. אלא שלדאבון לב, יומיים לאחר מכן נדם לפתע ליבו ונפטר.
האם ילדיו שירשו את כספו, צריכים כעת לפרוע את השיקים?

תשובה:
א. לא ניתן לחייב את יורשי ראובן לפרוע את השיקים שנתן לצדקה. ואפילו שיקים שמועד הפירעון הגיע לפני פטירת ראובן – אינם חייבים לפרוע.
בנידון השאלה – לא חלה על היורשים מצוה לקיים את דברי המת או כל מצוה אחרת. אולם ודאי שישנה מידת חסידות, אם יקיימו היורשים את רצון אביהם, ויפרעו לצדקה את הסכום שבשיקים. ויקיימו מצוות כיבוד אב – בעילוי נשמה הגדול שיעשו לו.

מקורות:
מבואר בגמ' ב"ב (קנז.) שאפילו למאן דאמר שיעבודא לאו דאוריתא, מכל מקום ישנה מצוה על יתומים שירשו את כספי אביהם לפרוע את חובותיו. וכך גם נפסק בשו"ע (חו"מ סי' קז, א) וע"ש.
מתי חייב היורש לקיים את רצון המוריש
והנה כתב הרמ"א (חו"מ סי' רנב, ב) בשם שו"ת הריטב"א וז"ל: מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני סכום כסף מסוים, ומת ולא נתן – יורשיו פטורים – ואין בזה מצוה לקיים דברי המת. ובסמ"ע (ס"ק ח), וש"ך (ס"ק ז) ביארו את הטעם, כיון שחייבים לקיים את דברי המת, רק אם המוריש השליש כסף אצל היורש או אצל אדם אחר, על מנת שיתן את הכסף המושלש לאחר פטירתו, לאדם או למטרה מסוימת, או אם המוריש ציווה בפירוש על יורשו לתת סכום כסף מסוים לאדם או למטרה מסוימת, שאז גם אם לא הושלש אצלו הכסף - חייב לקיים דברי המת. אבל כשאין את אחד מהתנאים הללו – פטור היורש מלתת לאותו אדם או לאותה מטרה שום דבר – למרות שידוע שרצונו של המוריש היה, שיתנו להם מכספי הירושה לאחר פטירתו.
למה היורש פטור מלקיים את נדר אביו
ובקצות החושן (ס"ק ה) הוסיף לבאר את הכרעת הרמ"א. שמאחר וחיוב הנפטר לתת לצדקה נעשה ע"י נדר או שבועה בלבד, ולא נעשה קנין כדי לחייב אותו בחוב. והיות ושיטת הריטב"א, והרשב"א ורוב רבותינו הראשונים והאחרונים, שאמירה להקדש נחשבת כקנין רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז אמירתו לגבוה – כמסירתו להדיוט, ומיד שהוציא מפיו את הנדר – חל חיוב גמור על גופו של הנודר, וממילא מחמת כך גם השתעבדו נכסיו לפריעת החוב. משא"כ בזמן הזה הצדקה נחשבת – כחולין. דהיינו, שזה ודאי שאדם חייב מדין נדר לקיים את התחייבותו לצדקה, כי חז"ל דרשו "בפיך" – זו צדקה. וכתוב על זה בתורה "מוצא שפתיך תשמור", "ולא יחל את דברו". אולם החיוב הזה קיים – רק על הנודר עצמו שהוציא בפיו את הנדר או השבועה, ולא חל על ממונו. ולכן יורשי ממונו אינם חייבים בקיום הנדר גם בדיני שמים.
(וכעין זה כתב הרמ"א גם בחו"מ סי' ריב, ז. ועיין שם בפתחי תשובה (ס"ק ט), שהביא דעות נוספות בנידון זה. אבל כאמור לעיל, רוב רבותינו הראשונים והאחרונים נקטו להלכה כדברי הרמ"א. לפיכך ודאי שיורשי כספו יכולים לומר קים ליה כרמ"א וכדעימיה, והם פטורים מלקיים את נדרו או שבועתו של אביהם.)
מחלוקת פוסקי דורינו בהגדרת חיוב השיק
והנה נחלקו פוסקי דורינו מהו הגדר ההלכתי של שיק בזמן הזה. האם הוא נחשב כמו שטר חוב, וממילא מהיום שהגיע הזמן הנקוב בשיק, הוא נחשב – כגבוי, וחייב נותן השיק לפרוע את חובו, ונכסיו משתעבדים למחזיק השיק מאותו היום. ודימו את השיק לשטר ממרני שהיה נהוג לפני כמה מאות שנים. ועיין בט"ז (אעה"ז סי' נב, ס"ק ה), בקצות (סי' סד, ס"ק א סי' קד, ס"ק ז), ובנתיבות (שם), כיצד הגדירו את שטר הממרני.
אמנם יש הסוברים ששיק מהותו – בסך הכל הוראה מבעל החשבון לבנק, שישלמו מהכסף שבחשבונו למי שמציג בפניהם את השיק, את הסכום שנקוב בו. אבל אין על נותן השיק שום שיעבוד הגוף, היות ולא כתוב בשיק שנותן השיק מחייב את עצמו בסכום הנקוב. ואין גדרו ההלכתי דומה לשטר חוב, כי בשטר חוב או בשטרות ממרני היה כתוב, שנותן שטר החוב מחייב את עצמו לשלם את הסכום שנקוב בשטר זה, לכל מי שיציג בפניו שטר זה, ואילו בשיק כתוב רק – שלמו ל... וכו'. אמנם גם לדבריהם, אם יגרם למפקידו הפסד ממוני מחמת השיק, כגון שלא יהיה כיסוי בבנק וכו' – חייב נותן השיק מדינא דגרמי לשלם לניזק את הפסדו, כי סמך עליו שניתן להפקיד את השיק בבנק ללא כל חשש.
למה אין נתינת השיק לצדקה מחייבת את היורשים
ומעתה יש לדון בנידון השאלה, שהרי זה פשוט שאם נפטר נותן השיק לפני התאריך שנקוב בשיק – לכל הדעות כיון שבחייו השיק לא היה בגדר גבוי, כי הבנק ממילא לא היה מכבדו, ממילא לא נעשה עדיין חיוב על גופו של התורם ועל נכסיו לפרוע את השיק, וההתחייבות לצדקה נשארה רק מדין – נדר לצדקה. וכבר התבאר לעיל, שהכרעת הרמ"א ורוב הפוסקים, שהיורשים פטורים מלשלם את הנדר שנדר אביהם, ואין עליהם במקרה הזה - חיוב של מצוה לקיים את דברי המת.
אולם אם התורם נפטר לאחר שהגיע הזמן שכתוב בשיק, אז לאותם שסוברים ששיק נחשב כשטר חוב וכגבוי מאותו היום, לכאורה מאותו היום השתעבדו התורם ונכסיו לפריעת הסכום שנקוב בשיק. ונמצא שהיורשים ירשו נכסים שמשועבדים למקבלי השיק, ויצטרכו לפרוע להם את הסכום שכתוב בשיק. ולסוברים ששיק אינו נחשב כשטר חוב, אלא כהוראה לבנק לשלם למחזיק בו את הסכום הנקוב, כל זמן שלא הופקד השיק בבנק – לא חל עדיין שום חיוב ושעבוד נכסים, וממילא לאחר פטירת נותן השיק - ירשו בניו נכסים שאינם משועבדים לשום חוב, והם פטורים מלשלם את הסכום שבשיק.
לפיכך, מאחר והיורשים מוחזקים בכספי הירושה, יכולים לטעון קים ליה כדעה שסוברת ששיק אינו שטר חוב, וכן קים ליה כרמ"א שאנו פטורים מלשלם נדר אבינו, ואין בכך מצוה לקיים דברי המת.
סיבה נוספת שיהיו היורשים פטורים מלפרוע את השיק
ונלע"ד להוסיף, שעל פי חוקי השיקים שקיימים בכל מדינות העולם, והבנקים מחוייבים אליהם בכפוף להוראות הבנק המרכזי של אותה מדינה, לאחר פטירת נותן השיק – בטלים מכאן ואילך כל השיקים שנתן הנפטר שעדיין לא נפרעו, כולל השיקים שהגיע זמן פרעונם עוד בחיי הנותנם. לפיכך גם אם נחשיב את השיק כשטר חוב או ממרני וכו', אולם היות וכל נותן שיק דעתו מראש להתחייב לכבד את השיק שנותן - אך ורק בכפוף לחוקי השיקים שהבנק שלו כפוף להם. לכן הסכמתו מראש לחייב את עצמו בשטר זה היתה – רק אם יממשו את תוקף השיק בחייו, ולא לאחר פטירתו. ולפי"ז בנידון השאלה לכל הדעות יהיו היורשים פטורים מעיקר הדין מלפרוע את הסכום שנקוב בשיק שנתן אביהם.