בין בעלי החוב ליורשים

נושא:
נחלקו התנאים במשנתינו לגבי מצב שבו יש ספק אם היורשים יזכו בנכסים או שמא בעלי החוב. לפי בית שמאי היורשים ובעלי החוב חולקים. ואילו לפי בית הלל, היורשים זוכים בכל. לפי הסוגייה במסכת יבמות דף לח עמוד ב- יסודה של המחלוקת בשאלה האם "שטר העומד לגבות כגבוי דמי" או שלא.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות במחלוקת זו?

הסבר דרך תג"ל:
בית שמאי סוברים שבעל חוב מוחזק בנכסי הלווה, לא פחות מן היורשים של הלווה. השטר נותן לבעל החוב מוחזקות בנכסי הלווה, גם כאשר עוד לא מימש אותה ועוד לא גבה את החוב מן הנכסים.
לכן בעל החוב חולק את הנכסים עם היורשים במצב של ספק.
לעומת זאת, בית הלל סוברים ששטר חוב אינו נותן לבעל החוב מוחזקות בנכסי הלווה כל עוד לא גבה בפועל את החוב. לכן היורשים יזכו בכל הנכסים.
אלה הגדרות; אבל עדיין צריך לשאול- למה ?
אפשר להסביר זאת אם נחשוב על השאלה "הקלאסית" שהיא מהו עיקר הבעלות? קנין, "שלו", או שליטה מעשית, "ברשותו". עכשיו נעתיק מושגים הללו מ"בעלות" ודאית ל"מוחזקות" המכריעה בספקות. בית שמאי סוברים שהמוחזקות בעיקרה מגיעה על ידי קנין. יש לבעל החוב שטר שהוא סוג של קנין על תנאי בנכסי הלוה. לכן הוא נחשב מוחזק בהם. בית הלל מחשיבים את הרשות והשליטה בנכסים כעיקר ה"מוחזקות". כל עוד לא גבה המלווה את החוב- הנכסים עדיין נמצאים בידיו, ברשותו של הלווה. הוא ה"מוחזק" הבלעדי בהם. במקרה של המשנה, היורשים הם המוחזקים וזוכים בכל.