הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שימוש בתאריך לועזי
גם כשאנחנו עושים או אומרים דברים שגרתיים שאיננו שמים לב אליהם, יכול להיות שאנחנו מקיימים מצוה או - חלילה - עבירה. בכל פעם שאנחנו מזכירים את אחד מימות השבוע, למשל, אנחנו בעצם מזכירים את השבת. היום נקרא יום חמישי בגלל שהוא היום החמישי מהשבת הקודמת. עצם קריאת הימים לפי מספרים היא קיום מסוים של המצוה 'זכור את יום השבת'. באנגלית, למשל, שמות ימי השבוע עם על פי שמות של אלילים או כוכבים:
Saturday - נקרא על שם כוכב שבתאי – Saturn
Sunday – נקרא על שם השמש - Sun
Monday - נקרא על שם הירח - Moon
Tuesday- נקרא ע"ש אל המלחמה הנורבגי טִיוּ
Wednesday – נקרא ע"ש מלך האלים במיתולוגיה הנורבגית, ווֹדֶן
Thursday - נקרא ע"ש אל הרעם הנורבגי, ת'וֹר
Friday – נקרא ע"ש פריֵה, אלה גרמנית עתיקה
ברוסית ובצ'כית, אגב, שמות הימים באמת מתייחסים למספרים, אבל הספירה מתייחסת ליום ראשון ולא לשבת!
גם כשאנחנו מונים את שמות החודשים והשנים, אנחנו מקיימים מצוה דומה, שהרי התורה אמרה שכדי שנזכור תמיד את יציאת מצרים, לוח השנה שלנו מתחיל בניסן:
1. שמות פרק יב, פסוקים א-ב
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
ואולם, בגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי נאמר שבשטרות שנכתבות בגולה מונים את השנים לפי מלכי יוון ולא לפי יציאת מצרים, ואף לא לפי בריאת העולם:
2. תלמוד בבלי עבודה זרה י, א
אמר רב נחמן: בגולה אין מונין אלא למלכי יוונים בלבד.
מניין זה, שנקרא מניין השטרות, היה מקובל מאוד בעם ישראל במשך מאות שנים. הגמרא אף נותנת את הנוסחה לעבור ממניין השטרות לשנות החורבן של הבית השני:
3. תלמוד בבלי עבודה זרה ט, א
אמר רב פפא: אי טעי האי תנא ולא ידע פרטי כמה הוה, לישייליה לספרא כמה כתיב וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה (=אם התנא אינו יודע את הפרטים של השנים, שישאל סופר הרגיל בכתיבת שטרות כמה הוא כותב, ויוסיף עליו את המספר עשרים, ויגיע למספר הנכון).
אין הכוונה שמניין השטרות התחיל עשרים שנה לאחר החורבן, שהרי מניין השטרות הוא למלכות יוון שהתחילה בתחילת ימי הבית השני. הכוונה היא שהאדם יודע, מן הסתם, את המאה שבה הוא נמצא, וכל הבעיה היא רק בפרטים. מניין השטרות התחיל 380 שנים לפני החורבן, וממילא כדי להגיע לתוצאה הנכונה תוך השמטת המאות יש להוסיף על מניין השטרות עשרים, וכך להגיע לשנה הנכונה. (באופן דומה בתאריך לועזי, כידוע, יש להוסיף 1240 כדי להגיע לשנה הנכונה תוך השמטת האלפים). כך מסביר רש"י את שיטת החישוב:
4. רש"י מסכת עבודה זרה דף ט עמוד א
אמר רב פפא אי טעי האי תנא - דתנייה להך מתני' דצא וחשוב אחר חורבן.
ולא ידע - במנין שנים שאחר חורבן הבית כמה שנים טעה בשנה שהוא עומד בה לא ידע אי שנת כ' היא על המאות או שנת כ"א או שתים.
פרטי כמה הוו - אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוו כללי.
נשייליה לספרא כמה - לסופר הכותב גטין ושטרות שהוא מונה למלכות יון כדאמר לקמן בגולה אין מונין אלא למלכות יון ואין מונין לתחלת מלכותן שהיו שש שנים מקוטעות שלא מלכו אלא בעילם ומשש שנים ואילך פשטה מלכותן ומשם והלאה מונין להן כדאמר לקמן נישייליה האי תנא לספרא כמה פרט השנים יש לו על הכלל שלו.
ונטפי עלייהו - תנא עשרין שנין אם יש לו לסופר פרט ט"ו על כללו למנין יוונים יש לו לתנא ל"ה פרט על כללו למנין שני חורבן.
לחומריה - קשר כלומר סכום חשבונו ימצא כהוגן שהרי מנין הסופר מתחיל ש"פ שנים קודם החורבן... והוא הדין דמצי למיתני נבצר מנייהו תמנן ואידי ואידי חד חושבנא ודרך קצרה נקט למלתיה.
רואים אנו, אם כן, שכותבי השטרות ואפילו הגיטין היו כותבים תאריך אחר על השטר, ולא את התאריך העברי שאנחנו רגילים למנות. האם זה אומר שמותר לנו גם היום לכתוב על גיטין או מסמכים את התאריך הלועזי המקובל? - מסתבר שכאן יש בעיה לא פשוטה, כי לא מדובר על מניין של מלך מסוים, אלא על מניין של אמונה, שהרי הספירה הזו היא ספירה ללידתו של אותו האיש. כך אכן כתב בנו של ר' חיים פלאג'י בשו"ת יפה ללב אשר טוען שאסור למנות לפי הספירה הנוצרית בגלל איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים:
5. שו"ת יפה ללב (הרב רחמים פלאג'י, המאה ה-19, תורכיה) יו"ד סימן קעח אות ג
כתב יד אדם מישראל שחותם בו ישראל לא יכתוב בו זמן שנוהגים הגויים משום 'ובחוקתיהם לא תלכו', ואיתא בפסיקתא פרשת בלק בפירוש: ובגויים לא יתחשב – כי אין ישראל מחשבונן של גויים, ע"כ. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
ואולם, על הדברים האלה יש להעיר שלכאורה קשה לומר שיש כאן איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים שהרי הבית יוסף הביא את דברי המהר"י קולון שאיסור הליכה בחוקות הגויים שייך רק באחת משתי אפשרויות: או שמדובר בדבר שאין בו טעם כלל, או שמדובר בדבר שקשור לפריצות. והרי ספירה לפי המניין המקובל ברוב העולם אינה דבר שאין בו טעם, ובטח שאינה דבר שיש בו פריצות:
6. בית יוסף יורה דעה סימן קעח
וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש פ"ח דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים: האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק... וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים לפי הנראה לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים - גם זה אסור.
סיבה נוספת שבגללה יש שרצו לאסור שימוש בתאריך לועזי אינה בגלל הליכה בחוקות הגויים אלא מפני האיסור להזכיר שמות אלילים. כך הובא בשו"ת מהר"ם שיק אשר נשאל האם אפשר לחקוק תאריך לועזי על מצבה. המקרה המדובר היה שכבר נכתב תאריך לועזי על מצבה ללא אישור החברה קדישא, והשאלה היתה האם יש צורך למחוק את הכיתוב הזה או אפילו להוציא את המצבה אל מחוץ לבית הקברות. המהר"ם שיק כתב שאין לאפשר דבר כזה בשום פנים ואופן, ויש להוציא את המצבה אל מחוץ לבית הקברות או לכל הפחות לכסות את הכיתוב בטיט שאינו נופל:
7. שו"ת מהר"ם שיק (ר' משה שיק, המאה ה-19, הונגריה) חלק יו"ד סימן קעא
מכתבו קבלתי ובו נשאלתי על דבר מצבה אחת שהעמיד איש בלא רצון הגבאים דחברא קדישא והמצבה ההיא נכתבה בלשון עכו"ם וגם פרט השנה הוא באופן כמו שאומות העולם מונים להנוצרי, ושאל מעלתו אם רשאין להניח המצבה ההיא שם או אם לטוחו בטיט, בפרט מה שכתוב בו הזמן להנוצרי או להשליך את המצבה החוצה...
והנה כל זה כתבתי על גוף הדבר מה ששינו לשון המצבה ללשון לע"ז, אבל מה שפשעו עוד, שכתבו מספר השנים כדרך החדשים ג"כ כלשון לע"ז זה עבירה כפולה ומכופלת דמספר החדשים שלהם אינם מכוונים למספר בני ישראל, ומה שסיימו כמספר השנים למספר הנוצרי, לדעתי זה איסור דאורייתא שהרי בתורה בפ׳ משפטים נאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו"... דנהי דתזכירו היינו בפה או בכתב לפי מה שכתב המנחת חינוך, מכל מקום, כיון דע"י המנין עולה על הזכרון מחשבה נראה דאסור, דזיל בתר טעמא...
וא"כ בני אדם ההולכים על הקברים וקוראים מה שכתוב שם על גבי המצבה ההיא גורמים לכמה עבירות, ואם כן דבר שגורם עבירה ודאי ראוי להשליך החוצה... כן נראה לפי ענ"ד פשוט שכבוד המת הזה וכבוד שאר המתים אם אפשר להוציא אותה החוצה מה טוב, ולכל הפחות להטיח את המצבה בטיט הדבוק מאוד ואינו נופל.
ואולם, נראה שלפי דעת בעל ספר היראים אין איסור בהזכרת תאריך לועזי מבחינת שם אלוהים אחרים, כי השם יש"ו (יהושע) הוא שם רגיל ונפוץ באותה תקופה, ולא ניתן לו כשם של אלוהות:
8. ספר יראים (ר' אליעזר ממיץ, המאה ה-12, צרפת) סימן רמה
ואמרינן בסנהדרין פרק ד מיתות: כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה מותר להזכיר. וטעמא – כיון שהזכיר נתבטלה. ומאותו טעם שהתורה מזכרת אותה אנו רשאין להזכירה, וזה שאינו אסור להזכיר אלא שם שניתן לה לשם אלוהות שמשמע אלהות, אבל שם הדיוטות כגון שמות בעלמא כשמות הנכרים, אע"פ שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלוהות ואדנות, וגם לא ניתן לו לשם כך, מותר. וטעמא, דכתיב "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" בשם א-לוקות הקפיד הכתוב.
גם הרב עובדיה יוסף שולל את דברי המהר"ם שיק וסובר שאין בכך איסור תורה של 'ושם אלוהים אחרים לא תזכירו', מסיבה אחרת: כיון שהספירה אינה מכוונת באמת ללידתו של אותו האיש (לפי המסורת שלנו יש"ו היה תלמידו של יהושע בן פרחיה שחי כמאתיים שנים לפני החורבן, וגם החוקרים טוענים היום שיש כמה שנים הפרש בין הספירה של הנוצרים לבין לידתו של אותו האיש). ואולם, גם הרב עובדיה יוסף מודה שלכתחילה אין למנות לפי התאריך הלועזי, אלא שהוא מסיק שבמקרה שיש בכך צורך, הדבר מותר. ואולם, הוא מוסיף שגם אם סופרים מסיבה כלשהיא לפי המניין הלועזי, אין לכתוב את מספרי החודשים אלא את שמותם:
9. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ג - יורה דעה סימן ט
הן אמת כי החת"ס עצמו בדרשותיו בס' תורת משה (פר' בא) בפסוק החודש הזה לכם, כתב וז"ל, אנו מונים לבריאת העולם ולא כאותם חדשים מקרוב באו שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרי, וכותב וחותם עליה שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה. בתורת ה' מאסו, וחכמת מה להם. ע"כ. אולם נראה שכוונת הגאון ז"ל היתה כלפי המשחיתים המשכילים הסכלים, אשר שינו שמותם ולשונם ומלבושיהם להדמות לעכו"ם. וגם בכתיבתם התאריך הלועזי טינא היתה בלבם במחשבת זדון. אבל אם יש צורך מסחרי וכדומה לכתיבת התאריך הלועזי, בשביל פרסום הדבר והכרתו גם למי שאינו בן ברית שפיר דמי. ולכן גם באגרת החת"ס שהיתה מיועדת לשלטונות המכירים אך ורק בתאריך הכללי, הוצרך לכתוב להם לפי מנין הנוצרים. אבל במצבות וכיו"ב ודאי שאין ראוי לכתוב תאריך לועזי. וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"א (סי' ג). ע"ש. ואפי' באגרות הרשות אם אין צורך בדבר אינו נכון לעזוב מנינו לבריאת העולם ולכתוב למספר הנוצרים. וכמ"ש הגט פשוט (סי' קכז סוף סק"ל) וז"ל, ואפי' באגרות חול יראה שיש ליזהר שלא יכתבו אלא לבריאת העולם. לאפוקי מה שראיתי באגרות הבאות מהלועזים היושבים בארץ לועז, שמונין כמנין הנוצרים בשמות החדשים ובמנין השנים ואין נכון לעשות כן. עכ"ל. אבל איסור ממש לא שמענו. ולכן אין צורך למחות בהנוהגים כן מתוך שיגרא בעלמא, ובפרט בחו"ל, שכל משרדי הממשלה ואילי המסחר והתעשיה מונים למספרם. אך יש להעיר להם שלא יקראו את החודש ינואר החודש הראשון, או פברואר השני. וכו'. וכן בכתיבה. אלא יש לבחור הרע במיעוטו שיקראום בשמותם המפורשים. וכמ"ש הרמב"ן (פר' בא) וז"ל, וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנוהו ישראל חודש הראשון. וכן ממנו ימנו כל החדשים שאחריו שני ושלישי עד תשלום השנה בי"ב חדש וכו'. ע"ש.
בדברים אלו רומז הרב עובדיה יוסף לדברי הרמב"ן שאומר ששמות החודשים שאנחנו מכירים הם שמות פרסיים, ובכל זאת מותר להשתמש בהם, כי הם מזכירים את העובדה שהקב"ה גאל אותנו ממלכות פרס. וזה לשון הרמב"ן על המלים 'החודש הזה לכם':
10. רמב"ן על התורה (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שמות יב פסוק ב
וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים", שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שֵם בתורה, אלא יאמר "בחדש השלישי", ואומר "ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן", "ובחדש השביעי באחד לחודש" וגו', וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב "וחג האסיף תקופת השנה", וכתיב "בצאת השנה", אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו "שמות חדשים עלו עמנו מבבל" (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.
אומר הרמב"ן שבכך שאנחנו משתמשים בשמות הפרסיים, ואפילו בשמות האליליים (כגון תמוז) של החודשים, אנחנו מזכירים את הנס הגדול שהיה לנו שיצאנו מגלות בבל, ובכך מקיימים את דברי הנביא ירמיהו:
11. ירמיהו פרק טז, פסוקים יד-טו
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:
אולי אפשר לומר שגם השימוש בשמות החודשים הלועזיים - ינואר, פברואר, וכו' רומזים על הנס הדומה של קיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בדורנו. ואולם, הרב ולדינברג אינו מקבל את דברי הרב עובדיה יוסף בעניין זה, והוא סובר שאם אדם נאלץ להשתמש בתאריך לועזי, אין להזכיר את שמות החודשים אלא דוקא את מספרם:
12. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק ח סימן ח
על אודות מה ששאלתני אם אין איסור בהזכרת תאריך העמים במכתבים משום "לא ישמע על פיך", וממילא אם יש לו שותפות צריך לדקדק מראש שגם שותפו יזהר בזה בדומה לנפסק באו"ח סי' קנ"ו דיזהר מלהשתתף עם הכותים שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך, והוסיף ששמע מרב אחד שאמר שבחת"ס כותב לאסור זה.
והנה הגם שבספרי הפוסקים עד קודם שלש מאות שנה בערך לא מצינו שדיברו ממקום איסור בזה, ואדרבא מצינו להם בספריהם שכתבו בפשיטות התאריך למנינם, עיין לדוגמא בשו"ת רמ"א סי' נ"א ושו"ת מהר"ם מפדוואה סי' ל"ח ע"ו, אבל מצינו שנתחדשה הלכה בזה בספרן של רבותינו האחרונים ובמיוחד מגדולי הונגריה במאתים השנים האחרונות ולפי מה שמצינו בדבריהם ישנו לכאורה כן מקום לחששא כזאת. כי בדומה לזה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק...
אבל לאחר העיון נראה די"ל דעד כאן לא אסר בזה המהר"ם שיק משום לא תזכירו כי אם היכא שמזכיר במפורש שזהו למספר הנוצרי כגון שעם סיום כתיבת התאריך מסיים בלשון לספה"נ. אבל אם לא מסיים בכזאת כי אם כותב בסתם התאריך שמונים העמים אין בכל כה"ג משום לא תזכירו, ובכה"ג ישנו בדבר רק משום גנאי שעוזב התאריך העברי ובוחר בתאריך הגוי, ודבר זה מדויק בדברי המהר"ם שיק, דבתחילה הוא כותב רק דהעבירה היא מה שהמספר החדשים שלהם אינם מכוונים למספר ב"י, ורק אח"כ הוא מוסיף וכותב דמה שסיימו במספר השנים למספר הנוצרי והיינו שגם סיימו וכתבו שזהו לספה"נ בזה יש לדעתו גם איסור דאורייתא וכו'.
... עכ"פ בהיכא שאינו מזכיר גם המלים לספה"נ וכותב רק התאריך של חשבון העמים אין לדעתי כל חשש של לא ישמע על פיך, וגם לא משום גרמא להזכרה.
ועוד זאת כידוע אין המנין האזרחי שמונים בו מכוון בכלל למנין אותו האיש, וכבר האריך להביא את ההוכחות הברורות לכך ידידי הגר"ע יוסף שליט"א בספרו שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' ט, קחנו משם.
והנה היביע אומר שם מציע כשכותבים לפי מניינם להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם ולא לכתוב בספירה של החדש הראשון או השני וכו', ואני כתבתי לו דלפי דעתי להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם הוא יותר גרוע כי כפי ששמעתי בבירור שמות החדשים שלהם מכוונים לשמות אלילים, ויוצא איפוא שדווקא כשמזכיר במפורש שמות החדשים שלהם אז הו"ל כמזכיר שם עכו"ם [והערה זאת ממשמשת ובאה גם על ספר גנזי יוסף סי' ק"ו שמביא ג"כ לכתוב בכזאת עיי"ש]. ולכן עדיפא יותר שיכתוב בסתם במספרים השנה והחדש שלהם, ויזהר שלא להזכיר שהוא לספירת הנוצרים כגון לסיים בלשון לספה"נ, או יותר טוב שיסיים בלשון למה"נ, ור"ל למנהג הנהוג, דהיינו שזהו המנין אזרחי הנהוג, ומרמז בזה שני דברים, ראשית שבא לאפוקי שאינו מכוון כלל לספה"נ, ושנית שבא כמתנצל שלא לתופסו כעוזב בזה המנין היהודי כי בהכרח הוא שמשתמש במנין זה בהיות שהוא המנין האזרחי המקובל וזקוק לו זה לצרכי מסחר, וכדומה...
ועוד זאת נראה לי לומר דאם בסמוך לתאריך האזרחי ידקדק בעצמו לכתוב במפורש גם התאריך העברי בשניו ובחדשיו, אזי באופן כזה לא יהא בדבר גם משום גנאי בהיות דמראה במפורש שאינו מזניח מלמנות למנין ב"י, ורק לשם צורך משרדי וכדומה זקוק הנהו להזכיר גם התאריך האזרחי, וכל כה"ג לא נאמרים בכלל תוקף דברי החתם סופר.
ואולם, חילוקים אלו אולי ברורים למי שהוא בן תורה, אבל כשכותבים איגרת למי שאינו בן תורה צריך להיזהר בכך מאוד. נראה שפסק ההלכה הזה של הרב עובדיה יוסף גרם לפסק דין של בג"ץ אשר התערב בעניין כתיבת תאריך לועזי על מצבה, למרות שבני המשפחה חתמו במפורש בחוזה על כך שהם מסכימים שלא ייכתב תאריך לועזי על המצבה. בית המשפט התייעץ על כך עם הרב עובדיה יוסף, אשר פסק - כפי שראינו גם בדברי המהר"ם שיק - שאין לאפשר כתיבת תאריך לועזי על המצבה, אבל הבג"ץ עיין בראש אותו מכתב וראה תאריך לועזי, וממילא לא התייחס ברצינות לפסק ההלכה הזה:
13. ערעור אזרחי בבית המשפט העליון תיק 280/71
המערער ביקש לחקוק על המצבה שהוקמה על קברו של אביו המנוח את תאריכי לידתו ופטירתו גם לפי הלוח הכללי, אך המשיבה לא הסכימה לכך.
לטענת בא-כוח המערער, סעיף 9 שבטופס "ההוראות לבוני ומזמיני מצבות", אשר גם המערער חתום עליו, ואשר קובע כי התאריכים שעל המצבה יהיו אך ורק לפי הלוח העברי, הינו תנאי מגביל בחוזה אחיד ויש בו משום "קיפוח הלקוחות", ועל-כן היא בטל מעיקרו על-פי חוק החוזים האחידים, תשכ"ד.
...לצורך זה פנתה המשיבה לרבנות כדי לקבל את חוות-דעתה בנדון, וחוות-דעת זו ניתנה מפי כבוד הרב הראשי לתל-אביב-יפו כתארו דאז, הרב עובדיה יוסף. בחוות-דעת זו כותב כבוד הרב כי "יש לאסור בהחלט העמדת מצבה בתאריך לועזי, כי יש בזה איסור תורה, שנאמר: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", שעל-ידי המנין הלועזי עולה בזכרונו מחשבת מספר שנות לידת הנוצרי".
עם כל הכבוד הראוי לחוות-דעת זו ובלי להיכנס לשאלה באיזו מידה היא מחייבת את המערער או כל מי שרוצה להעמיד מצבה על קברו של קרובו, הרי היא עצמה נושאת נוסף לתאריך העברי, כ' בכסלו תש"ל, גם את התאריך הלועזי - 30.11.69 - אותו תאריך ממש העלול כדברי חוות-הדעת להעלות בזכרוננו את מספר שנות לידת הנוצרי. אם תאריך זה איננו פסול במכתב רשמי של הרבנות הראשית לעיר תל-אביב- יפו, וכפי שכבר הצביע חברי, הוא גם מופיע על כל מסמכי הרבנות, קשה, בכל הכבוד. להתייחס לחוות-דעת זו כאל סוף פסוק בעניין זה. יש לציין עוד, כי כפי שהוכח, מופיעים תאריכים לועזיים בהרבה בתי-קברות בהנהלת חברה קדישא, ואסתפק בכך שאצביע על בתי-העלמין ברחוב טרומפלדור בתל-אביב, בחיפה בצפת. יתר-על-כן: גדולי התורה והאומה הקבורים בתפוצות הגולה, נקברו במקומות קבורה בהם מקובל היה להקים מצבות עם תאריכי לידה ופטירה כלליים.
ואם לא די בכך, הרי המבקר בהר-הרצל בירושלים בו טמונים נבחרי העם ויקירי ישראל, ייווכח במו עיניו כי על מצבותיהם חקוקים גם תאריכי לידתם ופטירתם על-פי הלוח הכללי. עם אלה נמנים קבריהם של בני משפחת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, קבריהם של המנהיגים הציוניים וולפסון, סוקולוב, לוקר, ואחרים.
ברור איפוא, שהטענה כאילו ציון תאריכים כלליים בבתי-קברות יהודיים עלול לפגום בהלכה או לפגוע ברגשותיהם הדתיים של יהודים, היא מחוסרת כל יסוד ומופרכת מעיקרה.
לכן, יש להנהיג לכתוב על מסמכים רק תאריכים עבריים, ובכך להחזיר את המניין שלנו למודעות הציבורית. כמובן שעל כל המחאה אפשר לכתוב תאריך עברי, ויש להנחיל לעם את השימוש בתאריך זה, אשר בין כה וכה כולנו נוהגים על פיו את החגים ומועדי השנה.
דברים דומים הסיק גם הרב פרינץ בשו"ת אבני דרך:
14. שו"ת אבני דרך (הרב אלחנן נפתלי פרינץ שליט"א) ח"ב סימן ו
...בראשית דברינו נעיר כי נקודת המוצא הינה כי המשתמשים בתאריך לועזי מונים ללידת אותו האיש. ואף שספירה זו נתקבלה במאה השישית (ע"י דיוניסיוס) על יסוד חשבון מוטעה, ואין היא מדוייקת, אין בזה שום נפקא מינה, אחרי שעל כל פנים היא מכוונת לאותו האיש.
...אכן עינינו רואות כי רבנים ופוסקי דור כן השתמשו בתאריך לועזי בתשובותיהם ובאגרותיהם, וביניהם הפוסק אשר על פיו רבים מעמנו הולכים בכל צעד ושעל, הלא הוא ר' יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, שלא נמנע מהזכרת תאריך לועזי. בחיבורו הבית יוסף (אורח חיים קיז) לעניין שאלת טל ומטר בחו"ל שמתחילים ביום ששים לתקופה הוא מזכיר תאריך לועזי, ואלו דבריו: "...וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמוד קי) ויום ס' יבוא בכ"ב מנובימברי אם היה אותו פיברי"ר מכ"ח יום, אבל אם היה פיברי"ר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נובימברי, כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אקטוברי...". בשו"ת יביע אומר (ג, ט) ציין כי אף הרמ"א בתשובות (נא) כתב תאריך לועזי: "בשנת אלף ותקמ"ו בחודש דצמבר למספרם'.
אף נושאי כלים של השולחן ערוך ופוסקים נוספים השתמשו בתאריך לועזי, וביניהם הש"ך, שו"ת מהר"ם פדואה (לו), ומענין ומפליא לראות כי החתם סופר בעצמו עשה מעשה רב ובאיגרת ששלח אל הממשלה ציין תאריך לועזי (נדפסה באגרות סופרים עמוד קה סיים בתאריך לועזי 8 נובמבר 1821).
אמנם לעיל כתבנו שהוא סובר שישנו בכך איסור גמור, אך יתכן ליישב ולומר כי אין כלל סתירה בדבריו, שכן מה שכתב החתם סופר לאסור הינה על אותם אנשים אשר משתמשים בתאריך לועזי על מנת להידמות לעכו"ם, אולם במציאות בה הנמען מכיר רק את התאריך הלועזי, כשלטונות שאליהם כתב החתם סופר, אזי הדבר מותר....
אכן רבים מהמשתמשים בתאריך לועזי עושים זאת משום נוחות, בין בניהול עסק ובין האדם הפרטי (שלצענו זהו התאריך אותו הוא זוכר, שכן המשכורת נכנסת בתאריך לועזי), ואין להם כלל כוונה ורצון להזכיר את אותו האיש ולהידמות לעכו"ם או לעשות כמעשיהם.
למעשה, כותב הרב חיים דוד הלוי, במקום שאין צורך מיוחד להשתמש בתאריך לועזי ראוי להימנע מלכותבו, ולכתוב את התאריך העברי, "אבל כאשר יש בדבר צורך, כגון בטפסים רשמיים של משרדי ממשלה, בנקים ומוסדות מסחריים שמשתמשים בתאריך הלועזי... אם מוסיפים את התאריך הלועזי כדי להקל על ניהול העסקים השוטפים, איני רואה שום צורך למחות בהם". עם זאת לדינא על אף שאין איסור בשימוש בתאריך לועזי, "מה טוב ומה נעים כאן בארצנו הקדושה להחזיר עטרה ליושנה ולהשתמש בתאריך עברי". (שו"ת אבן פינה א, קח) ועינינו צופות ומייחלות כי נזכה לקיים את מצוות קריאת החודשים בשלמותם, כפי שכותב הרמב"ן בפרשת בא, ויחזרו כל ישראל להשתמש בשפת הקודש העברית המייחדת אותנו.
