טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מאי סכנה עלוקה - עלוקה
"פרצופות למה לי? משום דקבעי למיתני כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני הסכנה. מאי סכנה? עלוקה. ת"ר: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה. מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת. אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליגמע חלא" (עבודה זרה יב ע"ב).
פירוש: ויש לשאול עוד, דין פַּרְצוּפוֹת לָמָּה לִי להזכיר בברייתא? שאם להשמיענו משום ענין סכנת נפשות כבר למדנו דבר זה במעיין! ומשיבים: דבר זה לא נכתב לגופו, אלא מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי [שרצה לשנות]: כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל גַבֵּי הַסִּילּוֹן (צינור) וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. ומסבירים: מַאי [מהי] סַכָּנָה זו? סכנת בליעת עֲלוּקָה המצויה במים. וכן תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים, לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּיָדוֹ אַחַת, וְאִם שָׁתָה דָּמוֹ בְּראשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי [מהי] סַכָּנָה זו? סַכָּנַת עֲלוּקָה. מְסַיֵּיעַ לֵיהּ [לו] דבר זה לְר' חֲנִינָא, שאָמַר ר' חֲנִינָא: הַבּוֹלֵעַ נִימָא (עלוקה) שֶׁל מַיִם מוּתָּר לחלל עליו את השבת מפני הסכנה ולְהָחֵם (לחמם) לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת כדי להמית את העלוקה בשתיית החמין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּלַע נִימָא שֶׁל מַיִם, וְהִתִּיר ר' נְחֶמְיָה לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת. ושואלים: אַדְּהָכִי וְהָכִי [בינתיים] עד שמביאים לו את החמין, מה יעשה? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ: לִיגְמַע חַלָּא [שיגמע חומץ]. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)
שם עברי: עלוקה שם באנגלית: Leech שם מדעי: Hirudinida
שם נרדף במקורות: נימא
נושא מרכזי לעיון: מהי עלוקה ומה הסכנה שבה?
הברייתא מחדשת, אגב ההלכות הקשורות לעבודה זרה, שאסור לשתות מים, כאשר לא ניתן לבדוק אותם, משום סכנת עלוקות. לכן אסור לשתות מים מתוך צינור, אגם או נהר. שתייה בעזרת יד אחת אסורה אף היא משום שבאופן זה קשה לבדוק את טיב המים. רבי חנינא ראה בבליעת עלוקה משום פיקוח נפש והתיר לחלל את השבת לצורך הרתחת מים לטיפול בעלוקה. ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שתי מסקנות ביולוגיות:
1. בזמן שתיית מים ממאגר חיצוני (מבלי לבדוק את נקיון המים) עלולה לחדור עלוקה לפי השותה ולסכן אותו. התוס' (במקום) מעיר שלמרות שאין בעלוקה סכנת מוות וודאית מותר לחלל את השבת.
2. הדרך לטפל בעלוקה שכבר חדרה לגוף היא בעזרת שתיית מים חמים או שתיית חומץ.
הן הסכנה והן הטיפול נראים במבט ראשון רחוקים מהמציאות המוכרת לנו. הסיבה היא בעיקר משום שבניגוד לקדמונים אנו שותים מים שעברו טיפולים שונים כמו סינון, חיטוי ועוד וכמעט שלא מזדמן לנו לשתות מי מעיין נובע או באר. מתוך סריקת דיווחים רפואיים באינטרנט משתמע שחדירת עלוקות במי שתייה לא בדוקים מהווה סכנה מוחשית (כמובן נדירה) ולא רק בארצות ה"עולם השלישי". הסכנה בעלוקות היא בחדירה לפתחי הגוף בעת שחייה במים נגועים ובשתיית מים כאלה. עלוקה החודרת במי השתייה עלולה להתיישב בוושט ולגרום לשטפי דם. חשוב לזכור שבעולם שאליו מתייחסת ספרות חז"ל לא הייתה אנטיביוטיקה ואמצעים רפואיים משוכללים כבימינו ובהחלט ייתכן ששטפי דם או זיהומים יובילו למוות. שתיית מים חמים וחומץ עשויים לפגוע בעלוקה שנצמדה לוושט באופן שיגרום לה להרפות את אחיזתה ולהגיע לקיבה שם היא איננה מסוכנת משום שהיא תעבור עיכול. יש להוסיף שייתכן והעלוקות מעבירות מחלות הנגרמות מטפילי משנה שלהן או מחיידקים ושתיית מים חמים או חומץ עשוייה לחטא את הוושט.
על מנת להמחיש את הסכנה (כאמור בימינו היא נדירה) אציג כתבה שהופיעה באתר BeOK במדור רפואת ילדים בתאריך: 08.09.08.
הרופאים נדהמו: הילד הגיע עם עלוקה בוושט
ילד בן 10 בילה במי מפל בצפון הארץ ובלע עלוקה בגודל 7 ס"מ שחדרה לוושט. לאחר 3 ימים הוא הובהל לבי"ח כשהוא סובל מהקאות עם דם. אחרי מאבק עיקש עם העלוקה, הצליחו הרופאים ההמומים להוציאה.
רופאי מרכז שניידר לרפואת ילדים כבר חשבו שראו הכל, אך השבוע נדהמו למצוא עלוקה בוושט של ילד בן 10. מתברר כי הילדון בילה במי מפל בצפון הארץ, ומבלי לשים לב בלע עלוקה שהיתה במים.
לאחר כשלושה ימים שהיתה בגופו העלוקה, הובהל הילד ליחידה לרפואה דחופה בשניידר, כשהוא סובל מכאבי גרון חזקים והקאות עם דם. בפני הרופאים הוצגה חידה רפואית של ממש: כיצד יתכן כי ילד בריא, ללא מחלת רקע, סובל מהקאות דמיות חזקות?
הילד הועבר בדחיפות למכון לגסטרואנטרולוגיה, תזונה ומחלות כבד בשניידר, ובבדיקה אנדוסקופית התברר לתדהמת צוות המכון כי מדובר בעלוקה שהתמקמה בוושט העליון. לאחר שהילד הורדם, החדיר ד"ר יורם רוזנבך מהמכון לגסטרואנטרולוגיה לולאה דרך סיב אופטי (גסטרוסקופ) שהוחדר לוושט של הילד בניסיון ללכוד את העלוקה ולשלוף אותה מהוושט של הילד אך העלוקה שאורכה כשבעה סנטימטרים, התכדררה והתגלגלה בניסיון לחמוק בעת ביצוע הפעולה. לאחר מאבק עיקש הצליח ד"ר רוזנבך להוציא אותה בשלמותה וללא פגע לילד. הילד נשאר להשגחה, ולאחר מכן שוחרר לביתו.
"אנו כבר מורגלים בהוצאת חפצים וגופים זרים ומוזרים שנבלעו על ידי ילדים", אמר ד"ר רוזנבך, "אך מקרה זה של בליעת העלוקה הצליח להפתיע גם אותנו. מדובר במקרה נדיר ביותר שכמעט ולא תואר בספרות הרפואית העולמית".
Chris Schuster
Karl Ragnar Gjertsen
הרחבה
זיהוי העלוקה
בעמוד א' מפרש רש"י את דברי הגמרא "מפני סכנה" שהסכנה היא שמא יבלע עלוקה. הוא מתרגם עלוקה – שנשוא"ה ואת השם "נימא" מפרש עלוקה. ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את המילה שנשוא"ה (sansue) לעלוקה. העלוקה נקראת בשם זה בשפות שמיות נוספות כערבית, ארמית וסורית ופירוש המילה הוא להיצמד. בכל התרגומים החל מתרגום השבעים התרגום זהה ולכן קיימת תמימות דעים לגבי זיהויה. השם הנרדף נימא שניתן לעלוקה קשור אלי לכך שלאחר צום היא הופכת להיות דקה כחוט – נימא. עלוקה מסוגלת למצוץ דם במשקל העולה על פי 7-9 ממשקל גופה. לשיטת רש"י עלוקה נקראת גם "יאלי" כך אנו מוצאים במסכת שבת (נד ע"ב): הגמרא עוסקת שם בפירוש דברי המשנה "ולא הפרה בעור הקופר". אומרת הגמרא: "דעבדי לה כי היכי דלא למציוה יאלי". מפרש רש"י: "דלא למציוה יאלי - שלא ינקוה עלוקה, שקורין שנשוא"ש". תוס' (שם) חולק מסיבות שונות ונראה שמפרש שהכוונה לקיפוד.
העלוקה נזכרת פעם יחידה במקרא במשלי (ל ט"ו): "לעלוקה שתי בנות הב הב שלוש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון". המלבי"ם מפרש: לעלוקה - תולעת הגדלה בנהרות המוצצת דם". משמעות הפסוק קשה להבנה ובמיוחד מי הן שתי הבנות? מפרש מצודות דוד: "לעלוקה - דימה בור הקבר לעלוקה כי מוצצת ושואפת כל הבריות אליה כדרך העלוקה המוצצת את הדם. שתי בנות - הם גן עדן וגיהנם. הגן עדן אומרת תן לי צדיקים, והגיהנם אומרת תן לי רשעים. והוא ענין מליצה כאלו יאמר: אל יחשוב הצדיק כי צר לו המקום בגן עדן ואל יחשוב הרשע אשר הגיהנם כבר נתמלא מפה אל פה ולא ימצא לו מקום, כי לא כן הוא, כי כל אחת מתאוות עוד על אנשים כי הנה רחבות ידים וכל אחד יבוא אל מקומו". מנחם דור מציע לפרש את הפסוק "לעלוקה שתי בנות הב הב" על פי מבנה גופה. שתי הבנות הן שני כפתורי ההצמדה של העלוקה (ראה בהרחבה) ושניהם "מבקשים" דם מהפונדקאי. אמנם רק הכפתור הראשון משמש למציצה אך שני הכפתורים מצמידים את העלוקה לפונדקאי.
ביולוגיה
העלוקות הן תת-מחלקה במערכת התולעים הטבעתיות (Annelids). התולעת שלשול המתחפרת בקרקע שייכת למחלקת התולעים הדל-זיפיות הנכללת אף היא באותה מערכה. קיימות עלוקות החיות במים מתוקים, במי ים ואף מינים יבשתיים. בדומה לתולעים הדל-זיפיות גם העלוקות הן הרמפרודיטיות (דו-מיניות) כלומר כל פרט נושא איברי מין זכריים ונקביים אולם ההפרייה מתבצעת תמיד בין שני פרטים ואיננה עצמית.
גוף העלוקות פחוס ומורכב מ – 34 פרקים. אורכו נע בין 1 ס"מ ועד ל – 15 ס"מ. בקדמת הראש יש להן עיניים המסודרות בזוגות. מספרן משתנה בין המינים השונים ונע בין 4 ל – 10 עיניים. תנועת העלוקות מתבצעת בעזרת שני כפתורי הצמדה הנצמדים ומשתחררים זה לאחר זה באופן סדרתי. הן נאחזות בעצם כלשהו בעזרת הכפתור האחורי ומותחות את גופן קדימה ולאחר שנאחזו בכפתור ההצמדה הקדמי הן מושכות עצמן קדימה.
כפתור ההצמדה הקדמי משמש גם כאיבר מציצה הבנוי מששת הפרקים הראשונים ובעזרתו הן מתחברות לפונדקאי לצורך ההזנה ומפרישות חומרי הרדמה המונעים ממנו להרגיש בנוכחותן וחומר מונע קרישת דם בשם הירודין. ההדבקה לפונדקאי מתבצעת בעזרת ריר ובעזרת תנועת יניקה המתבצעת בעזרת מערכת שרירים קונצנטריים. במינים מוצצי הדם נמצאים בפה כמה שורות של שיניים קטנות דמויות מסור המשמשות לניקוב עור הפונדקאי ומנגנון לשאיבת הדם.
רק חלק ממיני העלוקות ניזונים ממציצת דם כדוגמת העלוקה הרפואית ומינים קרובים אליה. עלוקות אלו שימשו במשך אלפי שנים לצורך הקזת דם רפואית והן גם המוכרות יותר. רוב העלוקות אינן ניזונות ממציצת דם אלא מטרף של חסרי חוליות קטנים אותם הן בולעות בשלמותם. עלוקות הניזונות מדם נצמדות לפונדקאי עד שהן מתמלאות בדם ואז הן משתחררות ונופלות לקרקעית גוף המים שם הן כמה שבועות שוהות עד לעיכול הדם.
מקורות עיקריים:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 218).
עלוקות בויקיפדיה
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
