התרחק מחבר רע / רפי זברגר

מכות כ ע''א-ע''ב

המשנה בעמוד א' מפרטת מספר לאווין אשר העובר עליהם מתחייב במלקות. נתמקד בלאו של המקיף פאת ראשו.
על כך מפרטת המשנה בהמשכה:
על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן.
אדם המקיף פאת ראשו מקבל שני עונשי מלקות, כיוון שכל פאה נחשבת ל''גוף'' בפני עצמו, כמו אדם הבא על מספר נשיו נידות בהעלם אחד שמתחייב על כל אחת ואחת. 
  

הנושא

תני תנא קמיה דרב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף לוקה.
התנא שהיה שונה ברייתות לפני חכמים (מכונה ''תנא'') לימד לפני רב חסדא כי באיסור הקפת הראש לוקה כמובן המקיף, אך מוסיף כי גם הניקף לוקה. הלכה זו נלמדת מלשון הרבים בפסוק בפרשת קדושים (ויקרא י''ט, כ''ז): ... לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם. שכן, אסור כמובן להקיף, אבל גם אסור לאדם להביא את ראשו להיות מוקף.
אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי.
תמה על כך רב חסדא מדוע הניקף לוקה, והרי ניתן להשוותו לאדם האוכל תמרים מתוך כברה (כלי שתחתיתו עשויה מרשת גסה). מסבירים המפרשים כי שאלת רב חסדא מדוע הניקף לוקה והרי זה דומה לתמרים שנלקטו באיסור ביום טוב והוכנסו לכברה, ואדם אחר אוכלם, ופשוט וברור שאין הוא לוקה למרות שנהנה מן האיסור. כך גם כאן, הניקף אמנם ''נהנה'' מהאיסור של המקיף, וכנראה שגם הוא עבר על איסור (הביא את ראשו להיות מוקף כדלעיל), אך אין סיבה לחייבו מלקות כאשר לא עשה כל מעשה.
דאמר לך מני? רבי יהודה היא, דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
צריך לומר כי דברי התנא הנ''ל הם אליבא דרבי יהודה הסובר כי לוקין גם על לאו שאין בו מעשה (ולכן הניקף לוקה למרות שלא עשה מעשה).
רבא אומר: במקיף לעצמו ודברי הכל
רבא מעמיד את דברי התנא במקרה שאדם הקיף את ראש עצמו, ואז הוא גם מקיף וגם ניקף, ולכן לוקה שתי מלקויות לפי כל השיטות (גם לרבי מאיר הסובר כי לוקין רק על לאו שיש בו מעשה).
רב אשי אומר: במסייע ודברי הכל:
רב אשי מחזיר את האוקימתא לשני אנשים, ובכל אופן הניקף ילקה גם לשיטת רבי מאיר, כיוון שהוא מעמיד את המקרה שהניקף סייע למקיף, והסיוע נחשב לעשייה שלוקים עליה.
יש להעיר כי בדרך כלל "מסייע אין בו ממש'' ולכאורה לא היה צריך להיאסר, אך כאן פסקנו כבר לעיל כי לכולי עלמא הניקף עובר על איסור (וכל הדיון רק אם לוקה), לכן אומר רב אשי שבמקרה שיש כבר ''בסיס'' של איסור, אפילו ''מעשה קל'' כמו סיוע, נחשב למעשה המחייב מלקות (ריטב"א).
יש אומרים כי סיוע להקפת הראש הוא מסייע באופן אקטיבי, ועל כך לא נאמר מסייע אין בו ממש (הט''ז).
ובמקום אחר מסביר הט''ז כי כאשר הסיוע מגיע לפני ביצוע העבירה, כמו בניקף שבהטיית ראשו איפשר למקיף לבצע את הפעולה, זהו הסיוע האסור. והלכה של ''מסייע אין בו ממש'' נאמר על המסייע תוך כדי פעולה. (או''ח שכ''ח סק''א). 
 

מהו המסר?

החילוקים הדקים אשר מבחינים בין ''מסייע אין בו ממש'' ל''מסייע לדבר הלכה'' מלמדים אותנו כי טוב יעשה האדם אם יתרחק מכל מעשה עבירה ולא ייכשל חס וחלילה אף לא בסיוע לדבר עבירה.
כמובן שעיקרון זה חשוב מאוד בחינוך. המשנה באבות פוסקת ''התרחק משכן רע'' נוכל אף להרחיב ולומר גם באופן כללי ''התרחק מחבר רע''. שכן קרבה לחבורה של בני אדם או אף לאדם בודד המזלזלים באיסורי תורה או באיסור חכמים הרי היא מסוכנת ויכולה לגרום להתחבר אליהם, אם בסיוע לדבר דבר עבירה או חלילה אף בשיתוף פעולה ממשי.
 
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]