אל ישנה אדם בנו בין הבנים
מגילה טז ע"א-ע"ב
"(בראשית מה, כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן [שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְ]חָמֵשׁ חֲלִפֹת [שְׂמָלֹת], אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים. אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח, טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא [מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ] בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וגו' [וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן]".
לכאורה אינה מובנת הקושיה "אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו", וכי נכשל באותו הדבר עצמו?! הרי יעקב אמנם עבר על דברי רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: (שבת י ע"ב) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים", שהרי כולם היו בניו בשוה, אבל ליוסף הם היו אחים רק דרך מאביו, ורק בנימין היה אחיו גם מאימו, ויחד היו לבדם גם בעת היות יעקב באהל לאה, ודרך העולם לתת מתנות לקרוביו יותר מלזרים ואין בזה מקום לקנאה!
אלא שקושיה נוספת מתרצת קושיה זו: וכי לא טוב עשה יעקב?! הרי במות רחל התגדל יוסף בידי צרות אימו, ואי אפשר שלא יחוש בהעדפתן את פרי בטן עצמן. ולכן נצרך יעקב לקרבו ולאהבו בהעדפה מתקנת למען לא יחוש מרוחק ויקנא באחיו!
אלא שדרך האדם לחוש בצער קיפוחו שלו ואינו ער לטענות וצרות הזולת. והיה ליעקב להבחין בקנאת האחים ולהסיק שאינם ערים דיים לצורך בקירוב היתום. לכן ודאי הסיק יוסף דלא פלוג באיסור "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים" תהא הסיבה המוצדקת אשר תהא, כי אדם קרוב אצל עצמו ואינו רואה חובה לעצמו אף כשיש צדק בטענות הזולת.
