מצוה לבצוע

הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים

סנהדרין ו ע"ב

בתלמודים יש מחלוקת בין התנאים האם הפשרה היא דרך ראויה או לא, ומהו תוקפה.

בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, פוסקים הלכה כדעת רבי יהושע בן קרחה, שאומר "מצוה לבצוע", כלומר מצוה לדון בפשרה.

מתוך עיון בדברי הבבלי והירושלמי, נראה שיש מחלוקת ביניהם בהבנת הפשרה.

בתלמוד הבבלי אומרים כך:

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם', והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע."

בהמשך הסוגיא פוסקים כדברי רבי יהושע בן קרחה:

"אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה. איני?! והא רב הונא תלמידיה דרב הוה, כי הוה אתו לקמיה דרב הונא אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו? מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה מצוה למימרא להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו."

מתחילה הבינה הגמרא שרב אומר מצוה למשוך את בעלי הדין לדון בפשרה, ולהציע להם מיד לעשות פשרה.

אבל הקשו על הבנה זו מרב הונא, תלמידו של רב, שלא היה נוהג כך, ולכן למסקנה על הדיין להציע לבעלי הדין את שתי האופציות: "בדין אתם רוצים, או בפשרה".

לפי זה מובן דיוק בלשונו של רבי יהושע בן קרחה. הוא לומד שמצוה לבצוע מהפסוק "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". יש סתירה בפסוק, במקום שיש משפט, לכאורה אין שלום, ובמקום שיש שלום, לכאורה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע. הפשרה אפוא היא "משפט שלום". משפט שיש בו שלום.

אבל יש לשים לב, שבלימוד של רבי יהושע בן קרחה, הוא השמיט מילה מהפסוק. הפסוק אומר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". הפשרה היא "משפט שלום" - "משפט שיש בו שלום". ומהי ה"אמת"?

נראה שזה בדיוק מה שאומרת הגמרא בהמשך, שהמצוה לפי רבי יהושע בן קרחה, היא לומר להם "האם אתם רוצים דין", וזה ה"אמת" שאומר הכתוב, ואח"כ להציע את ה"משפט שלום", שזה "או בפשרה אתם רוצים שאדון לכם".

אם כן, הכתוב "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", משמעותו תשפטו בדרך הדין ה"אמת", או הפשרה – "משפט שלום". והחידוש הגדול של הכתוב הזה, הנאמר כהדרכה לשופטי ישראל בתחילת ימי בית שני, הוא שהפשרה היא לגיטימית בהחלט, מפני ערך השלום שמונח בה, ואף שאין זו ה"אמת" לגמרי – "גדול השלום". והחידוש הוא ש"גדול השלום" נאמר גם כהדרכה לדיינים, פוסקי הדין בישראל.

עד כאן ביארנו את סוגיית הבבלי. כאמור גם בירושלמי מביאים את דברי רבי יהושע בן קרחה, אבל בשינוי מועט, המחזיק את המרובה. כך אומרים בירושלמי:

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצע שנאמר 'אמת ומשפט שלום' - כל מקום שיש אמת אין משפט שלום, יש שלום אין משפט אמת, ואי זה אמת שיש בו משפט שלום הוי אומר זה ביצוע."

יש לשים לב שבירושלמי האמת נכנסת לתוך הפשרה. הסתירה לכאורה בפסוק, היא בין "משפט אמת", שזה הדין, לבין "משפט שלום", שזה הפשרה, והמסקנה היא שהכתוב מכוון ל"אמת שיש בו משפט שלום", וזו הפשרה. בירושלמי אומרים שהפשרה אינה באה על חשבון האמת!

לכן בירושלמי נשארים עם מה שהבינו בהוה אמינא בבבלי, שמצוה לבצוע, הכוונה היא שהדיין מצווה לרדוף אחר הפשרה, ואין לו כל חובה להציע להם דין או פשרה. לפי הירושלמי זכריה מדריך את הדיינים לעשות פשרה! יש אמת שהיא דין, אבל יש אמת גדולה יותר, שהיא אמת שיש בה משפט שלום, והיא הפשרה.

מה שורש ההבדל בין התלמודים? הבבלי אומר בסנהדרין כד ע"א: "אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה". בחושך של חוץ לארץ נראית כל דעה כסותרת לחברתה. המבט הכללי המורכב מהדעות הרבות, אינו מופיע כל כך בחו"ל, ולכן תלמיד חכם שאוחז בדעה מסויימת, רואה בדעת חבירו איום, וזה כוונת הביטוי "ת"ח שבבבל מחבלים זה לזה בהלכה". בארץ ישראל מבינים שהדעות אינן צרות זו לזו. יש לכל דעה, ולכל שיטה, את מקומה. האמת היא דבר מורכב. לכן ת"ח שבא"י מנעימים זה לזה, כי הם מכירים בכך שגם הדעה של השני, שאינה כדעתם, אינה מופקעת מהאמת, אלא יש כאן דיון במשקלים ובאיזונים שבין השיטות השונות.