גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ת"נ מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף יז ע"א
"סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו" - כי וודאי עשה תשובה
אמר רב כהנא סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו, מאי טעמא, כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא והני תו לא חזו ליה (יז.).
בספר 'דברי ישראל' להרה"ק ר' ישראל ממאדזיץ זצ"ל (פר' ויקרא הגהות אות ל) מובא בזה"ל: "אמרתי להציג כאן דבר יקר ונחמד מאא"ז [הרה"ק רבי יחזקאל] זצוק"ל מקאזמיר, על מה שאמרו חז"ל: 'בית דין שראו כולם לחובה פוטרים אותו', עי"ש, הלא זה בלתי מובן כנודע, והוא נגד השכל".
"וכדי לתרץ זאת הקדים ואמר בשם הרב הק' [רבי שמחה בונם] מפרשיסחא זצוק"ל, שאמר טעם על מה דגבי חטא המרגלים, דכתיב (במדבר יד, לט) 'ויתאבלו העם מאד', המורה על גודל החרטה שהיתה להם על זה, ואם כן יש להבין מדוע לא הועיל להם אותה החרטה והתשובה, ובפרט שמצינו (עי' ע"ז ד:) דגבי חטא העגל שהיה חטא יותר חמור, ואף על פי כן היתה מהני התשובה אפילו לעבירה גדולה כזו, שהיתה כפירה בעיקר רח"ל".
"ואמר על פי מה דאיתא ב'רבינו יונה' בריש ברכות (א: מדפי הרי"ף ד"ה והא) הטעם על מה דחטאת היה בדמי דנקא (זבחים מח.), ואשם תלוי צריך בעד ארבעים ושמונה דנקי, כמבואר בכריתות דף י' ע"ב, ולכאורה היה צריך להיות להיפוך, להחמיר לגבי מי שעשה עבירה בודאי, ממי שעשה בספק עבירה. וביאר, דבאמת העיקר הוא התשובה והחרטה בלב, ועל כן באם יש ידיעה להאדם על חטאו, בניקל הוא לעשות תשובה, כי על ידי הידיעה נשבר לבו בקרבו ובא לידי חרטה, אבל באם שמסופק אם חטא, קשה לו להיות לב נשבר, כי עדיין מתחזק בלבו שלא חטא, ועל כן החמירה עליו התורה, להראות שצריך התחזקות יתירה על התשובה. עד כאן מרבינו יונה".
"וזהו הענין דאצל חטא העגל שהיה חטא הראשון נשבר אז לבבם על זה למאוד, כי עדיין לא ידעו דתשובה מהני, כי המה היו הראשונים שפתחו פתח התשובה לרבים (ע"ז שם), לכך היו בחרטה גמורה, בפרט שעשו עבירה גדולה כזו, כמו שאמר משה רבע"ה (שמות לב, לא) 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה' וגו', ועל כן נתקבלה תשובתם, אבל גבי מרגלים שידעו דתשובה מהני, מפני זה חשבו בלבם דמה בכך והלא נעשה תשובה ויתכפר לנו, וגם היה אצלם לחטא נקל מהחטא של העגל, ממילא לא היו בלב נשבר, לכך לא נתקבל תשובתם. עד כאן בשם הרב הק' מפרשיסחא זצוק"ל".
ועל זה סיים אא"ז זצוק"ל מקאזמיר ואמר, דעל פי זה שפיר יובן על נכון תמיה הנ"ל, למה בית דין שראו כולם לחובה פוטרים אותו, אך י"ל דבאמת בוודאי התשובה מועיל לכל העבירות, והיה לו להיות מועיל אף לאותן שנתחייבו מיתת בי"ד גם כן, אך שאינו ניכר אם עושה תשובה גמורה, כי האדם יראה לעינים, ואינם יודעים מה שבלבו, ועל כן ממיתים אותו, אמנם התורה נתנה לנו סימן לידע אם עשה תשובה שלימה, והוא, דכל זמן שיש אחד המלמד עליו זכות, אז נדע שתשובתו לא היה כראוי, כי גם הוא מחפש אותו הזכות בתוך לבבו, ואינו מגדיל חטאו כל כך, וממילא לא נשבר לבו, אבל באם שראו כולם לחובה, אז בוודאי לא מצא גם הוא שום צד זכות בעצמו לחפות על חטאו, ובוודאי נשבר לבו בקרבו ועושה תשובה שלימה, ועל כן פוטרים אותו כנ"ל, עכלה"ק ודברי פי חכם חן" (וכן מטי משמיה של הרה"ק מקאצק זי"ע בספר 'אמת ואמונה' - מהדו' ירושלים תשס"ה אות תקצז).
ואמנם, יסוד הדבר, שחייבי מיתת בי"ד ששבו בתשובה שלימה באמת בחרטה גמורה נפטרים מידי מיתתן, תלוי באשלי רברבי, דהנה שנינו (מכות יג:): "חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן", ותמה בזה ה'נודע ביהודה' (או"ח קמא סי לה): "הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה, ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים, והנביא אומר (יחזקאל יח, כז) 'ובשוב רשע מרשעתו' וגו', (שם לג, טז) 'כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו' וגו', וגם זה אין ספק בו בזמן שסנהדרין היה נוהג, אם עבר על חייבי מיתות בי"ד אחר ההתראה, אף אם שהו עדים ולא באו לבי"ד שנים רבות, ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים ותעניות לאין מספר יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח, ושוב אחר כל התשובה באו עדים לבי"ד והעידו, הא ודאי שאין הבי"ד משגיחין על תשובתו ושורפין וסוקלין לפי עונש החטא, והדבר יפלא, כיון שודאי שהתשובה הועילה וכבר סר עונו וחטאתו נתכפרה למה יומת ו'נקי וצדיק אל תהרוג' כתיב (שמות כג, ז), ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין 'חייבי מיתות עשה תשובה אין בי"ד מוחלין לו'".
ומסיק הנוב"י: "אלא ודאי גזירת הכתוב הוא, שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן, ואין אדם שיומת בבית דין, כי יאמר חטאתי והנני שב, וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור, לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בית דין".
אמנם, רבינו החיד"א בספרו 'טוב עין' (סי' ו'), בהביאו את דברי הנוב"י כתב: "ולי ההדיוט אינו גזירת הכתוב, אלא טעמא, כי לא אתנו יודע האמת אם שב ורפא...", וככה כתב גם בפירושו 'שמחת הרגל' על הגש"פ (לשון קדש ורחץ רמז שני ד"ה ורחץ): "ועיקר הטעם הוא, דאף דאנו רואים שמקבל עליו סיגופים קשים הושחרו שיניו מפני התעניות, מ"מ כיון שעיקר התשובה הוא בלב, דאפשר שהאדם יראה לעינים פרישותו וקדושתו וסיגופיו, וזמנין דלבו לא נכון עמו ומעשיו משום יוהרא, ובפרט בזמן סנהדרין כשהעדים התרו בו יש לחוש דמיראה עבד, לכן מלקין וממיתין אותו, כי בוחן לבות אלקים ומי עלה שמים לדעת אם תשובתו אמיתית, ולכן אין מועלת תשובה לחייבי מיתות ומלקיות, ואינו גזירת הכתוב כמו שצדד הרב הנזכר, רק טעם גדול יש בדבר", ומובן שדברי הרה"ק מקאזמיר זי"ע תואמים היטב לדברי רבינו החיד"א הללו. [וע"ע מ"ש בענין זה בעבר, בגליון א'פח (פר' ויצא תשע"ח) ובגליון א'שכח (פר' דברים תשפ"ב)].
