מסחר מסוכן / חנן חריף

עבודה זרה טז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

סחר הנשק היה מאז ומתמיד אחד מענפי המסחר הרווחיים ביותר, וכמובן גם אחד המסוכנים שבהם. כפי שהראה הבמאי אנדרו ניקול בסרטו הנוקב "שר המלחמה" (2005), הגבולות בין 'מותר' ל'אסור' בתחום זה מטושטשים לא אחת. לעתים הופך סוחר הנשק מאישיות ביטחונית ראשונה במעלה לפושע מסוכן, וחוזר חלילה - הכול לפי המדיניות והאינטרס של השלטון שבמסגרתו הוא פועל. סוחרי הנשק, וכמותם החברות המייצרות ומפתחות אמצעי לחימה, יוצרים מעגל קסמים של הפצת נשק ושימוש בו, תחת עינם הפקוחה של מדינות וממשלים "שוחרי שלום" הגורפים הון ממלחמות המתרחשות באזורי סכסוך, הרחק מגבולותיהן.

סוגיית סחר הנשק והאביזרים הקשורים בו – כגון מכירת מגִנים ("תריסין") וחומרי גלם לייצור נשק ("עששיות של ברזל") – עולה במסגרת הדיון על דברים שאסור למכרם לעכו"ם, ולמי שחשודים על שפיכות דמים, כגון "ליסטים ישראל". גם שאלת אחריותו העקיפה של המוכר נידונה בסוגיה, והפסק, בלשונו של הרמב"ם, הוא: "וכל שאסור למכרו לעכו"ם, אסור למכרו לישראל החשוד למכור לעכו"ם..." - ובכלל זה כלי נשק.

ייעודם של כלי הנשק ושל חומרי הגלם הקשורים בהם הוא גם שמתיר, בסופו של דבר, את המסחר בהם. כפי שבימינו מגדירות המדינות למי אסור ולמי מותר למכור מערכות נשק ותחמושת, כך גם קובע התלמוד: "והאידנא דקא מזבנינן? אמר ר' אשי: לפרסאי, דמגנו עילוון" – בזמננו מוכרים נשק לפרסים, המגִנים עלינו, ולכן מותרת המכירה להם. כיוצא בכך קבעו התוספות כי מסיבה זו ממש מותר למכור נשק לעכו"ם גם בזמנם (בדומה למשא ומתן והלוואה לצרכים כנסייתיים, שבהם נגענו לפני שבועיים). זאת, למרות שבמקרים רבים, גם בתקופתם של בעלי התוספות (המאות השתים עשרה-שלוש עשרה), הופנו כלי נשק כלפי יהודים על ידי שכניהם, וממילא הנימוק "דמגנו עילוון" התגלה כחסר תוקף ממשי. מובן שאין לשפוט את בני הדורות הקודמים על כך, כפי שהיום לא ניתן להימנע מפיתוחם של כלי נשק ואולי אפילו ממכירתם, למרות הסכנות והעוולות הכרוכות בכך.

אך אולי ניתן, על כל פנים, ללמוד מהעבר, ולדעת שגם נשק שנמכר לאלו "המגינים עלינו" עלול להגיע גם לידיו של מי שאיננו נמנה דווקא על הצד 'הנכון' של מפת סחר הנשק, ושבסופו של חשבון גם סחר 'לגיטימי' בנשק מהווה חלק ממעגל דמים שראוי לשאוף לסיומו, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".