לדרכי בניינה של הסוגיה התלמודית / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ניתוח מבני והשוואתי של סוגיה תלמודית חושף את הרובד הקדום שלה, ומלמד על דרך השימוש במקורות שהיו לפני האמוראים

החלק השני של הפרק הראשון במסכתנו עוסק באיסורי מכירה לגויים. כך מובא במשנה ו ובתחילתה של משנה ז:

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין.
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירה מתיר בסוס.
אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים.

הסיבה לאיסור מכירת בהמה גסה היא שמא מתוך מכירתה יבוא להשכירה, וכאשר הגוי יעבוד בה בשבת יעבור המשכיר על חיוב שביתת בהמתו. מכירת בהמה דקה אינה אסורה כשלעצמה, אלא מתוך החשש (העקיף) שמא יבוא למכור גם גסה. חיות מזיקות אסורות במכירה שמא יעשה בהן הגוי שימוש המזיק לבריות.

סוגיית התלמוד על משנת 'דובין ואריות' שבדף טו ע"א-ב נראית על פניה כעוד סוגיה תלמודית הכוללת שאלות ושאלות שכנגד, דיוקים ו'רומיות'. אלא שלא כך הוא. עיון מדוקדק מגלה בסוגיה פנים חדשות ומאפשר ללומד להביט על הרכבה ולחשוף את תהליך יצירתה. כבכל עיון הנושא פירות, גם זה שלפנינו דורש עמל מה ולימוד קודם של הסוגיה. אשר על כן, בניגוד למנהגנו, נביא להלן את נוסח הסוגיה ללא תרגומה ופירושה המדוקדק, ונסמוך על לימודו הראשוני של הקורא.

נוסח התלמוד שלפנינו הוא על בסיס הדפוס הרגיל של האלמנה והאחים ראם בווילנא (ד), והוא הושווה לכתבי היד הבאים: כ"י הסמינר JTS Rab. 15 משנת 1290 בספרד (להלן, נ); כ"י מינכן 95, משנת 1342 באשכנז (מ); כ"י פריס 1337 (פ); ודפוס פיזרו משנת 1511 (ז). הגרסאות השונות יוסגרו בסוגריים רבועים, תוך ציון מקור הנוסח.

פירוק לגורמים

להלן מוצגת הסוגיה בטבלה, על חלקיה. בסיס הסוגיה הוא מחלוקת רב ורב חנין האם חיה גסה היא כבהמה גסה או דקה לעניין מכירתה לגוי. לדעת רב הרי היא כבהמה גסה ואסור למוכרה, ואילו רב חנין סובר כי היא כבהמה דקה ודינה תלוי במנהג המקום (1). סביב מחלוקת זו נעים שלושת חלקי הסוגיה – א, ב, ג.

 חלק א של הסוגיה מורכב מקושיה על רב (2) ומשלשה תירוצים (3,4,5), כאשר שני התירוצים האחרונים מופיעים גם בחלק ב של הסוגיה, אך לא בכל עדי הנוסח. בסופו של דבר מוקשית דעת רב חנין מברייתא הגורסת מפורשות כי אין מוכרים לגוי חיה גסה (6).

שני החלקים הבאים של הסוגיה הם משל אחרוני האמוראים בבבל, רבינא ורב אשי. בחלק ב, רבינא מטיל את משנתנו ואת הברייתא מ-6 בחלק א ומוצא שהן סותרות, ואף מתרץ סתירה זו. בחלק ג רבינא מקשה על רב חנין מדיוק במשנתנו. חלק זה מסתיים, כמו חלק א, במשפט המכריע: 'תיובתא דרב חנן בר רבא תיובתא'.

אף לפני שאנו יורדים לשורשי הדברים, ברור שרוב מרכיבי החלקים משותפים במידה זו או אחרת. עובדה זו בלבד מכריחה אותנו לתהות על הקשר ביניהם. בראש ובראשונה בולט הדיוק ממשנתנו 'טעמא דאית ביה נזק לרבים, הא לית ביה נזק לרבים שרי/מוכרין? (2)' קטע זה מופיע כלשונו גם בסוגיית הירושלמי על אתר (ע"ז מ ע"א): 'הא דבר שאין בו נזקא לרבים מותר'. תירוץ 3 מובא גם בא' וגם בב', אלא שבראשון הוא בא בשם רבה בר עולא ומתרץ את רב, ואילו בב' הוא תירוצו של רבינא לסתירה שבין שני המקורות התנאיים. תירוץ 4 מובא כלשונו בשם רב אשי בשני החלקים הראשונים, ומשוקע בדברי רב אשי בחלק השלישי. בחלק השני, התירוץ אינו מובא בשני עדי הנוסח מ,פ. תירוץ 5 מובא בצורה זהה בשני החלקים הראשונים של הסוגיה, אך שוב, גם כאן חלוקים עדי הנוסח; בחלק א התירוץ מובא בכ"י נ בגיליון, וכחלק מהטקסט ב-פ,ז. בחלק ב' הוא לא מובא בכ"י פ. על שינויים אלו יש גם עדות ברש"י, המוחק את התירוץ בחלק א', ובתוספות על אתר (ד"ה 'מתקיף') המתנגדים למחיקה זו. לבסוף, גם חלק א וגם חלק ג מסתיימים בקושיה ניצחת על רב חנין, אך בהבדל משמעותי; בא' הקושיה באה מברייתא, ואילו בג' הקושיה באה מדיוק ישיר של רב אשי במשנתנו.
 

סוגיה קדומה

אכן, תמונת הנוסח מורכבת, והדבר מעיד על ערעור מקצת הגרסאות. בנוסף, נוסח התלמוד כפי שהוא לפנינו מעורר כמה שאלות:

1. בחלק א 4, רב אשי, בן הדור החמישי בבבל, מופיע בין רבה בר עולא בן הדור ה-4 לרב נחמן בן הדור ה-3. לחלק מן הנוסחאות זהו רב נחמן בר יצחק, בן הדור ה-4, ואכן מסתבר לגרוס כך, שכן קרוב לוודאי שזהו ויכוח בן שני חכמים בני אותו דור. כך או כך, רב אשי אינו מתאים מבחינה כרונולוגית למיקום זה.

2. גם בחלק השני רב אשי אינו כה מתאים, כיוון שהכותרת לחלק זה היא שרבינא מקשה ומתרץ, ללא תגובה של אמורא אחר. גם פה יש בעיה כרונולוגית, אם כי לא מאוד חמורה; מספר אמוראים נקראו בשם רבינא. אחד הוא בן הדור ה-5 בבבל, תלמיד חבר לרב אשי (עירובין סג ע"א), והשני בן הדור ה-7. קשה לדעת במי מדובר כאן, אך גם אם זהו רבינא בן דורו של רב אשי, לא נפוץ שרב אשי בא אחריו. מה שבוודאי לא סביר הוא שרב נחמן בר יצחק (5) מתקיף את רבינא או את רב אשי, הצעירים ממנו בהרבה.

3. דברי רב אשי עצמם מופיעים לבדם בחלקים א,ב ואילו בחלק ג הם מהווים חלק ממהלך שלם הבא להקשות על רב חנין. קשה להניח שרב אשי עצמו אמר דברים אלו פעמיים בשתי צורות שונות.

אשר על כן נראה להניח כי גרסת הסוגיות המקוריות נראתה כך:

1. רב אשי אמר את דבריו רק בחלק ג', כחלק ממהלך שלם. מאן דהוא הוציא דברים אלו - 'סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה' – מהקשרם ושילבם בשלב 4 בחלקים א,ב.

2. רב נחמן בר יצחק אמר את דבריו רק בחלק א', כתגובה לתירוצו של בן דורו רבה בר עולא.

אם כך, יש להניח כי הסוגיה הקדומה יחסית מכילה רק את שלב 2 ואת השלבים 3,5 בחלק א'. גרעין הסוגיה הוא מחלוקת האמוראים רב ורב חנין, ודיוק משנתנו, 'טעמא דאית ביה נזק לרבים...'. שני מרכיבים אלו נמצאים גם בסוגיית הירושלמי על אתר. סוגיה זו כוללת קושיות על דעות אמוראיות אלו. הראשונה (2) היא על רב ומובאים לה שני תירוצים (3,5), והשנייה על רב חנין (6) ומסתיימת בתיובתא.

שני אמוראים מאוחרים, רבינא ורב אשי, השתמשו במרכיבי הסוגיה הקדומה לצורכיהם; רבינא בהעלאת סתירה בין שני המקורות התנאיים ותירוצה (ללא קשר ישיר למחלוקת רב ורב חנין!), ורב אשי כקושיה מכרעת על רב חנין. בשונה מרבינא, רב אשי מחדש חידוש שלא היה לפניו – 'סתם ארי שבור הוא אצל עשיית מלאכה'.
 

לימוד מאוחר

עורך הסוגיה רצה להראות בדיוק את הנקודה זו – כיצד למדו אמוראים מאוחרים את הסוגיה הקדומה להם, מעין 'איכא דאמרי'. אכן, העורך השתמש בשתי הכותרות כדי להצביע על כך; לאחר הסוגיה המקורית הוא מציין: 'רבינא רמי מתניתין אברייתא ומשני', ו-'רב אשי דייק מתניתין ומותיב תיובתא'. ידיים מאוחרות העבירו מרכיבים מחלק אחד למשנהו, כיוון שפשוט ניתן לעשות כך. כדרכן של העברות לא מקוריות אלו, הן השאירו אחריהן צרימות ענייניות כמו גם שינויי נוסח בעדים השונים (שמהם, נוסחו הקצר של כ"י פריס נראה קרוב יותר למקור). יש אם כן להסתכל על הסוגיה בצורה הבאה:

מעבר לירידה לסוף דעתו של עורך הסוגיה, חושף ניתוח זה בפנינו את צורת הלימוד בישיבה התלמודית. בבתי המדרש השונים בדורות השונים למדו לרוב את אותם המקורות – משניות וברייתות. פעמים שחזרו על הסוגיות כפי שנוסחו בדורות שעברו והוסיפו עליהן נדבכים חדשים, ופעמים שמתחילה שיוו להן פנים חדשות. חוט השדרה של הסוגיה קדום ומשותף הוא לשני התלמודים. בארץ ישראל הוא כמעט לא זכה לפיתוח – כדרכו של התלמוד הירושלמי. בבבל הוא התפתח לכדי סוגיה שלמה וסגורה לראשונה בדור הרביעי של האמוראים, ולאחר מכן בדור החמישי בשני בתי מדרש שונים, בכל מקום בצורה מעט שונה ולמטרות שונות. אין המדובר בגניבה ספרותית, בפלגיאט. זהו מושג מודרני למדי. בבניית הסוגיה השתמשו קדמונינו בלבנים מלבנים שונות – חלקן חדשות וחלקן לקוחות ממבנים קודמים. המיוחד בסוגיה זו הוא שעורך הסוגיה מציג לפנינו שלוש צורות של סוגיה אחת, שבצירוף המקור הירושלמי מאפשר לזהות את מרכיביה השונים.
 

כתב יד פריס (אוצר כתבי יד תלמודיים)