לא לשלול במהירות / רפי זברגר

שבועות י ע''א
 

המשנה בתחילת הפרק (המאגדת את כל משניות הפרק הראשון) מביאה שלש דעות תנאים לגבי כפרת שעירי המוספים של ראש חודש, רגלים ושל השעיר החיצון של יום כיפור. לפי כל הדעות במשנה המוספים מכפרים על עבירת ''טומאת מקדש וקודשיו'' אשר נעשתה בשוגג, כלומר על אדם טמא שנכנס למקדש בשוגג, או אדם טמא אשר אכל קודש.
שתי הדעות הראשונות (רבי יהודה ורבי שמעון) מחלקות בין הכפרות השונות למועדים שונים, כך שכל מוסף של מועד מכפר על סוג אחר של עבירה, אך הדעה השלישית של רבי מאיר מאגדת את כל סוגי הכפרות יחדיו:ר' מאיר אומר: כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו
לפי רבי מאיר כל השעירים מכפרים על טומאת מקדש וקודשיו, בין אם השגגה הייתה בתחילה (לפני ביצוע העבירה) ולבסוף נודע לו האיסור, ובין אם לא ידע לא בתחילה ולא בסוף.
 

הנושא

הגמרא מנסה למצוא מקור לדינו של רבי מאיר במשנה:
אמר רבי חמא בר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי מאיר? אמר קרא שעיר ושעיר, הוקשו כל השעירים זה לזה, וי"ו מוסיף על ענין ראשון
רבי חמא מסביר כי רבי מאיר למד מכך שבכל השעירים המפורטים בפרשת פנחס (במדבר כ''ח-כ''ט) נאמר ''ושעיר'' עם וו בתחילת המילה (בהמשך תקשה הגמרא מכך שלא בכול השעירים ישנה תוספת וו). לדעתו האות ו' חיברה בין כולם, ולכן כל שלושת השעירים (ראש חודש, רגלים ושעיר חיצון של יום כיפור) מכפרים על כל סוגי השגגות כדלעיל.
קסלקא דעתך כל חד וחד מחבריה גמר
מנסה הגמרא להבין את האופן המדויק של הלימוד של רבי מאיר לפי הסבר רבי חמא, ואומרת כי ככל הנראה השני למד מן הראשון, והשלישי למד מהשני, כך הגענו למסקנה כל כולם מכפרים על כל הסוגים.
והאמר רבי יוחנן: כל התורה כולה למידין למד מלמד, חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד.
ועל כך מקשה הגמרא מדבריו של רבי יוחנן. הוא סובר כי בקודשים אין הלכה שנלמדת בהיקש ממקור אחד יכולה להעביר וללמד ממנה הלכה אחרת. ולפי הנחת היסוד לעיל (כל חד וחד מחבריה גמר) יוצא שהלכה ב' אשר נלמדה מהלכה א', חוזרת ומלמדת הלכה ג' בקודשים, וזה סותר את דברי רבי יוחנן.
הא לא קשיא, כולהו מקמא גמרי
מיישבת הגמרא את השאלה ועוקרת את הנחת היסוד שנאמרה לעיל. אין הלמד חוזר ומלמד הלכה אחרת (אין הלכה ב' שנלמדה מהלכה א' חוזרת ומלמדת על ג') אלא כולם לומדים את ההלכה מא'. כלומר הלכה א' מקרינה ומלמדת גם הלכה ב' וגם הלכה ג'. באופן לימוד שכזה אין סתירה לדברי רבי יוחנן
תינח כל דכתב ביה ושעיר, עצרת וים הכיפורים דלא כתב ביה ושעיר מנלן?
אחרי שהצלחנו להבין את אופן המדויק של הלימוד, חוזרת הגמרא לעצם העובדות שביסוד התשובה של רבי חמא ומקשה, והרי לא בכל השעירים הוסיפה התורה את האות וו, שכן בשעיר שבועות (עצרת) ובשעיר יום כיפור לא מופיעה האות וו, אם כן, כיצד מגיע רבי מאיר למסקנה כי גם שעירים אלו מכפרים על כל סוגי השגגות של טומאת מקדש וקודשיו?
אלא אמר רבי יונה אמר קרא (במדבר כ''ט, ל''ט): אֵ֛לֶּה תַּעֲשׂ֥וּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם - הוקשו כל המועדים כולן זה לזה:
מכוח קושיא זו חוזרת הגמרא מהסברו של רבי חמא ומביאה את ''היקשא דרבי יונה'' (אמנם מושג זה מיוחס להיקש כל העריות כולן זה לזה, אך ניתן להרחיבו גם לנידון דידן). היקש זו נלמד מן המילה בְּמוֹעֲדֵיכֶ֑ם – מילה המחברת ומקשרת את כל המועדים זה לזה. מכוח היקש זה מסבירים את דעתו של רבי מאיר במשנה.
לאחר ש''עקרנו'' את הסבר רבי חמא, מקשים הראשונים על הסבר הגמרא בשיטת רבי יהודה לעיל (ט:) הסובר בין היתר כי גם שעירי רגלים וגם שעירי ראש חודש מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. הגמרא הסבירה דעה זו שם אליבא דרבי חמא (המאחד בין המוספים לאור האות וו המתחילה ברוב האזכרות של המילה שעיר).
מקשים הראשונים, כיצד הסברנו את רבי יהודה לפי רבי חמא, אם בהסבר שיטת רבי מאיר עקרנו את שיטתו מכל וכל?
התוספות שם מתייחס לקושי זה ומתרץ שני תירוצים. נתמקד בתירוץ הראשון, בו הוא מתייחס להבדל בין שיטת רבי מאיר לרבי יהודה. כאמור, רבי מאיר משווה את כל המועדים לעניין כפרת טומאת מקדש וקודשיו. לעומתו רבי יהודה משווה רק בין רגלים וראש חודש. אם כן מסביר התוספות, הקושי על הסבר רבי חמא היה מחוסר האות וו בעצרת וביום כיפור. אמנם עצרת היא חלק מן הרגלים, אך מכיוון שברוב הרגלים יש וו במילה שעיר, הרי שניתן להסביר את רבי יהודה לפי רבי חמא, לעומת רבי מאיר שמשווה את כל המועדים כולל יום כיפור, הרי שאין אפשרות להסבירו לפי הסברו של רבי חמא.
   

מהו המסר?

התירוץ של התוספות המצוטט לעיל מלמדנו כי לפעמים הסבר מסוים יכול להיות נכון לגבי שיטה אחת ולהיעקר ביחס לשיטה השנייה. לכן, המסקנה שמיהרתי לכתוב כי עקרנו את דרך לימודו של רבי חמא אינה מדויקת. עקרנו אותה בייחס לשיטת רבי מאיר, אך אנו מקבלים אותה כהסבר לשיטת רבי יהודה.
הדבר מלמדנו מסר לחיים: לא לפסוק ובוודאי לא לשלול דבר מה במהירות ובלא משים. לפעמים הסבר מסוים אמנם לא מסתדר בכיוון אחד, אך אם נשתמש בו בכיוונים אחרים הרי הוא שריר וקיים.
ובאופן כללי אפשר לומר כי אין להיות פסקני ביחס לדעות, רעיונות והגיגים של אנשים אחרים, אלא תמיד לחשוב אולי בכל אופן ''יש משהו בגו''. אולי במקומות שלא חשבנו בתחילה, אולי במצבים אחרים הרעיון אכן נכון, וכן הלאה על זה הדרך. 
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]