מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

למי שייך כסף שנמצא מחמת חלום

הרב צבי שפיץ

סנהדרין ל ע"א

שאלה:
ראובן קנה דירה משמעון שירשה מאביו, וגר בה במשך שנה. כעבור שנה פונה אליו שמעון מוכר הדירה, ומספר לו, שכמה לילות הוא חולם שאביו בא אליו בחלום ואמר לו, שהחביא סכום כסף גדול בקופסה של התריס שבחדר ההורים, ושיקח זאת משם. לפיכך מבקש מראובן שיאפשר לו לחפש את המטמון במקום הזה. ראובן השיב לו, שכעת הוא ממהר מאד, ושיבוא אליו בשעות הערב. מיד לאחר ששמעון הלך, חיפש הקונה במקום המדובר – ומצא שם מאה אלף דולר ולקחם משם. וכשהגיע בערב שמעון, חיפש את המטמון ולא מצא אותו.
כעת שואל ראובן, למי שייך הכסף שמצא, שאם שייך לשמעון ברצונו להחזירו לו.

תשובה:
א. אם ברור לנו שהכסף שנמצא בדירה היה שייך לאביו של המוכר, כגון, שנמצא מסמך ליד הכסף שמוכיח שהכסף היה שייך לו, או שאביו של שמעון שמכר את הדירה קנה את הדירה מקבלן, ואין אפשרות שאדם אחר [כולל מתקין התריסים] הניח שם את הכסף. או שישנן הוכחות אחרות לבעלות אבי המוכר על הכסף – חייב ראובן להחזיר את הכסף שמצא למוכר – כי המוכר ירש כסף זה, למרות שלא ידע מקיומו.1
ב. אם אין לנו שום הוכחה שהכסף היה שייך לאבי המוכר, וכל המידע שיש לנו בהקשר לכך נובע מחמת החלום בלבד, במקרה זה, למרות שהכסף נמצא באותו מקום שנאמר למוכר הדירה בחלום, ואפילו אם נאמר בחלום גם הסכום המדויק שישנו שם, ובאיזה סוג שטרות וכדומה – בכל זאת הכסף ישאר בבעלותו של הקונה שמצאו.2

מקורות:
1. התורה הקנתה את הירושה ליורשים מיד עם פטירת המוריש. והמהות של ירושה היא – שהיורש נכנס במקומו של המוריש ונחשב כממשיך את רשותו. לפיכך, לא צריך היורש לעשות קנין כדי לזכות בחפץ, אלא בכל מקום שהיורש נמצא – הוא זוכה בירושה, ואפילו אם לא יודע היכן נמצא כספו של המוריש, ומהו סכום הירושה שירש. ולכן אפילו אם היורש היה ילד קטן או שוטה הוא זוכה בכספי הירושה.
כשברור שהכסף המוחבא היה שייך למוריש
לאור האמור, בנידון השאלה אם יש לנו הוכחות ברורות שהכסף שנמצא במקום המסתור היה שייך למוריש בלבד – צריך קונה הדירה לתת את הכסף לשמעון היורש שמכר לו את הדירה – מדין השבת אבידה, ואם לא יתן לו – יחשב גזלן על הכסף. אמנם חיוב זה קיים, רק באופן שישנם מסמכים ליד המטמון המוכיחים בבירור, שהכסף שנמצא היה שייך למוריש או שהגיעה עדות נאמנה לבית דין שעל פיה הוברר בוודאות שהכסף שנמצא היה שייך למוריש וכיוצא בזה.
ונדגיש, שחיוב זה אינו בגלל החלום, אלא אך ורק בגלל הראיות שהוכיחו שהכסף שנמצא שייך למוריש. ולכן במקרה כזה, לא איכפת לנו אם הסיבה שמחמתה הגענו למקום המסתור היא החלום שגילה לנו על מחבוא הכסף, או סיבה אחרת, כי למעשה את הכסף אנו נותנים ליורש – רק בגלל הראיות המוכיחות שהכסף היה שייך למוריש.
2. נאמר בגמ' סנהדרין (ל.) "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". ולפי"ז כתב השו"ע (חו"מ סי' רנה, ט) שאם היה פקדון ביד האב ואין היורש יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום – כך וכך הם, ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו, ובמנין שנאמר לו – דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין – אלא הם שלו, ע"כ. כלומר, שהם שייכים למי שמצאם – בין אם המוצא יהיה היורש, ובין אם המוצא הינו אדם זר.
ומבאר שם הסמ"ע (ס"ק כט) שלמרות שכיון בחלום במקום ובמנין, מכל מקום יש לומר, שבמה שאמר שהפקדון שייך לפלוני – לא כיון לאמת, וכן כתב המגיד משנה. ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קכח) שצויין בחידושי רע"א על השו"ע שם, שכתב לבאר את הדברים ע"פ הגמ' בברכות (נה:) שרבא אומר, שחלום שנאמר לאדם ע"י מלאך – אלו דברים אמיתיים, וזהו מה שנאמר בתורה לגבי הנביאים "בחלום אדבר בו". אולם חלום שנאמר לאדם ע"י שדים – חייב להיות בו משהו שקר, ועל זה נאמר - "וחלומות השוא ידברו".
הסיבה שלא מתחשבים בחלום
לפיכך לגבי ממון, מכיון שאנו חוששים שמא השד אמר לו את החלום, וממילא ישנו ודאי שקר באחד מהדברים שנאמרו באותו חלום – לכן משאירים את הממון ביד המוחזק, ולא מתייחסים למה שנאמר בחלום כגורם מברר. משא"כ לגבי נדר, מבואר בגמ' בנדרים (ח.) שחששו חכמים למי שנידו אותו בחלום, שצריך לעשות התרה לנידוי הזה. והטעם, כיון ששם מדובר באיסור, ויש חשש שאולי מלאך הוא שאמר לו בחלום את הנידוי – כדי שיחזור בתשובה. ומאחר ודברי המלאך הם תמיד אמת, לפיכך מחמת הספק האם מלאך אמרו או שד – אנו חוששים לאיסור הנידוי, ויצטרך החולם לעשות התרה לנידוי שחלם עליו.
לפי זה בנידון השאלה, מאחר וקונה הדירה מוחזק בכסף שמצא – לא ניתן להוציא זאת ממנו, וכדברי השו"ע שהובא לעיל. מאחר ואנו חוששים, שאולי השד הוא זה שהתגלה ליורש וסיפר לו בחלום על המטמון המוחבא, אולם הכסף לא היה שייך לאביו אלא הונח שם ע"י אדם אחר, וכיון שהחלום לבדו אינו יכול לברר לנו את בעלות הממון – ישאר המטמון בידי מוצאו.