בחזרה אל המקום / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא הוא סיפור התשובה מהניכור הפנימי הנסחף אחר פיתויי ה"חוץ". הפתרון שהסוגיה מציעה הוא בניית תהליך רווי דעת ורצון שבו האדם חושף את עצמיותו, את שמו הפרטי בתורה

אחת מסוגיות האגדה היפות בתלמוד נמצאת בפרק הראשון במסכתנו (טז ע"ב – יט ע"א). לקראת הימים המזמינים אותנו לעבודה פנימית נבקש להתבונן באחד הסיפורים, זה המתאר את קורותיו של אחד מבעלי התשובה המפורסמים במקורותינו, רבי אלעזר בן דורדיא, ובכמה קטעים המאירים את הקשר הסיפור.

אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר (לשון נקייה) הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר, 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' (ישעיהו נד, י). אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה' (שם נא, ו). אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' (שם כד, כג). אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר 'ונמקו כל צבא השמים' (שם לד, ד).

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת; ואמר רבי: "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותו רבי".

איבוד המקום

בסיפור ארבע נקודות מרכזיות:

1. הסיפור מכיר בכוחו הרב של היצר המיני וממחיש כיצד השעבוד ליצר מרוקן את האדם מאישיותו. "מקומו של אדם", כובד קיומו, הינו אישיות בעלת יכולת עמידה והכרעה ערכית. לעתים אדם יוצא ממקומו, ואף נדמה לו שאיבד את הדרך חזרה אל עצמיותו ושורש קיומו – כאותה "הפחה" שיצאה בשעת מעשה. מסירת נפשו לעוצמות הבראשיתיות שביצריו חוסמת בפניו את החיוניות שבעצמיותו.

2. בסיפורים רבים בתלמוד האישה הזונה היא הרואה לתוך הנפש המיוסרת של המבקר אצלה, כדי לחשוף בפניו משהו משורש ניכורו הפנימי. אלא שבסיפור שלפנינו הזונה מפספסת משהו מכריע. היא יודעת שסוד התשובה הוא למצוא את הדרך חזרה אל שורש הקיום האישי. היא אף חושפת בפני רבי אלעזר את החלל הריק המניע את מאמציו להגיע אליה, את המרחק העצום שיצר בינו לבין "מקומו". אבל היא איננה מודעת לכוח התשובה המסוגל להחזיר את האדם אל עצמו על אף שהלך לכרכי הים – לסוף עולמו. יש דרך חזרה גם כאשר אדם נמצא בהעלם מוחלט מעצמו. בעצם, אין מצב שבו אדם נמצא בהעלם מוחלט מעצמו – תמיד אפשר להיזכר בנקודת הקיום שבשורש הנפש.

שלא כמו אלישע בן אבויה ששמע בת קול שמכריזה עליו "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", וקיבל על עצמו את הדין, משהו בדברי הזונה מעורר את נפשו של רבי אלעזר.

3. גם במצב שבו אדם חי בהעלם מעצמיותו הוא מסוגל לחוש את הייסורים היוצאים מהריק הנורא שהוא מגלה בתוכו – עד כלות הנשמה. שעה זו של יציאת הנשמה שאינה חוזרת למקומה מהווה תיקון להפחה הנזכרת, היות שביציאתה היא אכן חוזרת אל מקומה.

אין ספק שנקודת המפנה בסיפור הינה המשפט: "אין הדבר תלוי אלא בי – הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו". אך מדוע פנה רבי אלעזר לתעצומות הבריאה כדי שיבקשו עליו רחמים? בעבור אדם שמסר את נפשו ליצרו, המחסום בפני יכולתו לפרק את אותו שעבוד עצמי הינו הייאוש שבא אל תוך נפשו. הוא איננו מכיר בכוח רצונו ומשום כך איבד את האמונה בחיוניותו העצמית. מתוך עוצמת ההתמסרות לפיתוי הקיום העצמי נשכח ונעלם לו. רבי אלעזר פונה אל מעצמות הבריאה כי הוא חש בהן גילוי בראשיתי של חיות – חיות שהוא איננו מוצא בנבכי נפשו. הוא חוזר על הרגלו, אל מצב ההעלם הקבוע שבו הוא נמצא, ושוב מתרחק מעצמו – הפעם לא אל כרכי הים אלא עד קצה השמים.

אך מה הוא שומע שם? – "עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו". אין באמירה זו לדעתי משום אנוכיות ואינטרסנטיות. יש להבין את המילה "לעצמנו" במובן של "לעצמיותנו". רבי אלעזר שומע שאפשר לזכות ברחמי הבורא רק מתוך חזרה לאותה חיות סגולית שהעניק לו הבורא בשורשו מתוך ציפייה ותביעה להתהוות. עד שאדם אינו שם את ראשו בין ברכיו, כפי שהיה ברחם אמו, וגועה בבכי על הניכור, על ההעלם ועל השכחה – אין לו תיקון.

4. את כל זה לימד אותנו "רבי אלעזר", שהרי "רבי" אמיתי הוא זה שמלמד מתוך הגילוי של עצמיותו – בין בדרשה מורכבת של מי שמזוהה כ"גדול הדור", כרבי, ובין בפעולתו של מי "שקנה את עולמו בשעה אחת", כרבי אלעזר בן דורדיא.

פיתוי ללא גבול

המוקד של סוגיית האגדתא איננו בסיפור על בעלי תשובה, שכן זהו כמעט הסיפור היחיד העוסק בעניין זה בדפים הללו. מהו אפוא ההקשר של סיפורו של רבי אלעזר? במחצית הראשונה של האגדתא אנו שומעים על שלושה חכמים – רבי אלעזר בן פרטא, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קיסמא – שנאלצו להתמודד חזיתית עם השלטונות הרומיים, כאשר לכל אחד הייתה גישה שונה בהתגוששות.

הסוגיה מביאה את הצורות השונות של ההתייחסות ל"רשות" כדי לדון בשאלת ההתייחסות לכוח חיצוני המאיים להזיז את היהודי מאמונתו וממחויבותו לאורח חייו הייחודי. עמדת הגמרא ביחס לאיום זה נוטה לכיוונו של רבי יוסי בן קיסמא שראה בשלטון הרומי את יד ה' – "אומה זו מן השמים המליכוה; שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת". מול מחאתו של רבי חנינא בן תרדיון שהמשיך ללמד תורה ברבים כנגד גזירת הרומאים, אמר ר' יוסי: "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש".

הסוגיה מעמידה את עיקר ההתמודדות היהודית עם התרבות שסביבה לא על המוקד הפוליטי – אם רק לא נהיה קנאים מדי לא נגרום לשריפת התורה עם כל המשמעות הסימבולית שבדבר – אלא על המוקד הנפשי.

הפיתויים האמיתיים של היהודי הם "הזונה", שחרור היצרים שהיה מוכר אז בתרבות הגויית, ו"המינות", התעצמות הנצרות. אך העוקב אחר זרימת הסוגיה כולה יזהה ששורש האיום של "החוץ" על היהודי מוגדר כ"ליצנות", תופעה הנראית טריוויאלית ביחס למיניות ולמינות. הגמרא טוענת ששורש ההתמודדות של היהודי עם "התרבות האחרת" איננו בתחום האמונה והתיאולוגיה ואף לא ביחסים המופקרים בין המינים, אלא במשחקי חיות ובני אדם באיצטדיון, והבוקיון, המוקיון, המוליון והלוליון (סוגים שונים של ליצנים) שכיכבו שם. כלומר – תרבות הבילויים הריקה שבשעת הפנאי. משם מתחילה ההיסחפות.

סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא אם כן הינו סיפור על פיתוי שאין לו גבול, המוצא לו קרקע פורייה בנפש ומקנן בה. קשה להשתחרר ממנו. זוהי בעיה של אובססיה שאין לה פורקן. היצר המיני המביא את רבי אלעזר לכרכי הים בחיפוש אחר ה"זונה שבסוף העולם" מצית את הדמיון מרחוק אך מפיח ייאוש מקרוב. תיאור זה הוא פרדיגמה לכל אותם שדים ורוחות האוחזים בנפש היהודי בשיניהם ומבדילים בינו לבין החזרה ל"מקומו".
 

בתורתו יהגה

אילו סמי חיים מוצעים לנו בגמרא מול ליצנות האצטדיון המרחיקה את היהודי משורש עצמיותו? באופן מפתיע ההצעה הראשונה של הגמרא איננה לימוד תורה אלא מעשי חסד המקשרים את נפש האדם לטוב שבנפשו. דמותו הנעלה והלהוטה לתורה של רבי חנינא בן תרדיון מוצעת, אך מתוך הסתייגות. רבי חנינא אומר לחברו, רבי אלעזר בן פרטא: "אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה; וכדרב הונא, דאמר רבי הונא: כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו א-לוה".

אך ההצעה העיקרית של הגמרא באה בחלק האחרון של האגדתא מתוך כמה שמועות שהפכו לאושיות בית המדרש לאורך הדורות. סדרה של דרשות המתמקדת בפרק א בספר תהילים מעמידה את תמצית הסוגיה כולה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" – תמונה של היסחפות המתחילה בדבר קל יחסית – בליצנות. ומיד התיקון – "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעִתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

בשלב זה מובאות שתי דרשות המציעות סם חיים עבור המחפש לגלות שוב את חיוניות קיומו, את מקומו הסגולי בעולם, את שורש נפשו.

אמר רבי [זוכרים? מי ש"בכה" על סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא): אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו'.

ומיד מובאת הרחבת דברי עורך המשנה על ידי מי שהוא אולי הדובר העיקרי של התלמוד הבבלי:

לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר, 'כי אם בתורת ה' חפצו'. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו [של הלומד], שנאמר, 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'.

רבא ממשיך ומסביר שהשלב הראשון של הלימוד הינו ביסוס הדעת בתורת ה', לשנן ולבנות מסד. אך היעד הוא לא לגלות את השם העצמי מתוך ניכור, בבכי, כאשר הראש בין הרגליים והנשמה יוצאת, אלא לבנות תהליך רווי דעת ורצון שבו האדם חושף את עצמיותו, את שמו הפרטי בתורה. תהליך שבו תורת ה' תהיה לתורתו הסגולית של אדם אחד.

כאשר יהודי מורחק מ"מקומו", כאשר הריק שבנפשו מתעצם מתוך היסחפות אחר פיתוי, יש לו להקפיד לגלות את שמו הפרטי בתורה כדי שהקשר לתורה יהיה משלו, ומתוך כך יחזור אל מקומו.