לא תיילד עכו"ם
עבודה זרה כו ע"א
"בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים".
מסופר שהרמב"ן, שהיה רופא, סייע ביד נכרית להתעבר.
שלח לו רבנו יונה מחותנו: "תבא עליך 'ברכה' שאתה מרבה זרעו של עמלק"...
בשו"ת חתם סופר חלק ב סימן קלא הביא מעשה זה, וכתב שצריך להבין מה היתה דעתו של הרמב"ן להתיר.
אפשרות ראשונה הוא העלה - משום איבה, כלומר שמותר אם זה יביא ליחסי שכנות גרועים בין היהודים לנכרים.
הוא דחה אפשרות זו, שכן היתר זה הוא דבר מוסכם, ואם כך היה, לא היה מקום לנזיפתו של רבינו יונה.
אפשרות שניה הוא העלה, שסבר הרמב"ן שגויי זמנו אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה.
הוא דחה גם אפשרות זו, כי למרות שלענין כמה דינים הם אכן נחשבים ללא אדוקים בעבודה זרה, מכל מקום ודאי שהנוצרים עובדי עבודה זרה הם.
מתוך כך חידש החתם סופר שדעת הרמב"ן שמותר ליילד כאשר ממילא קיימים רופאים נוספים. והוא פסק זאת להלכה שכן הרמב"ן אף עשה מעשה על פי דעתו.
על דברי החתם סופר קשה מספר קושיות:
א) מניין כלל לטעון שהיה לרמב"ן טעם להתיר?
הרי מצאנו במקומות רבים (ברכות דף כו. שבת דף צה. עירובין דף נט: ביצה דף כב. קידושין דף פא: מנחות דף לה: חולין דף ו.) שהוכיחו אמוראים, והם הודו וענו "לאו אדעתאי" - אכן טעיתי ולא שמתי לב. או שהם ענו: "הדרי בי" - אני חוזר בי (עירובין דף סד. פסחים דף לט. בבא קמא דף צז. בבא מציעא דף סה. בכורות דף לא.). ומניין שלא ענה כך גם הרמב"ן?
ב) יתכן שטעם הרמב"ן להתיר אכן היה משום איבה. ורבינו יונה חלק עליו במציאות, וסבר שניתן היה להתחמק.
ובדיוק כמו במחלוקת רב יוסף ואביי בעמוד כאן:
"סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה.
א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.
סבר רב יוסף למימר: אנוקי בשכר שרי משום איבה.
אמר ליה אביי, יכלה למימר אי פנויה היא: בעינא לאינסובי, אי אשת איש היא: לא קא מזדהמנא באפי גברא.
סבר רב יוסף למימר, הא דתניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אסוקי בשכר שרי משום איבה.
אמר ליה אביי, יכול לומר לו: קאי ברי אאיגרא, אי נמי: נקיטא לי זימנא לבי דואר".
ג) לא ניתן לדחות את האפשרות שטעם הרמב"ן להתיר היה משום ההבדל בין גויי זמנו לבין גויי הגמרא. שהרי זו בדיוק דעת המאירי כאן, והוא חזר וביאר את דעתו במקומות רבים (ביצה כא: חגיגה יג: ב"מ ב. סנהדרין מד. ע"ז ב. ו: כ. כב. כו. עו: ציטוטים).
ד) כיצד ניתן לפסוק כרמב"ן, והרי אמרו במסכתות יבמות עז. שם צח. קידושין ע: ובכורות לח:
"א"ר אבא אמר רב הונא אמר רב: כל ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו".
ונפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף לו בהגה:
"ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה (תוספות בשם ר"ת ונ"י), אם אמרה קודם מעשה שומעין לו; ואם לאו, אין שומעין לו".
