העובד עבודה זרה מיראה
סנהדרין סא ע"ב
"איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה - אין, אי לא - לא".
פירש רש"י: "מאהבה ומיראה - מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות".
צריך להבין את דברי אביי, הרי בתחילה קבעה הגמרא שאם טעה לחשוב שזה בית כנסת וכוונתו היתה לשמים, אין בכך עבודה זרה כלל. אז למה העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה חייב? הרי גם הוא לבו לשמים ולא לעבודה זרה! למה הוא חָמוּר יותר?
התשובה היא שבעוד שהמשתחוה לבית כנסת אין לו שום מחשבה לעבודה זרה, העובד מאהבה ומיראה משתחוה כדי למלא את רצון האיש שֶׁמְּצַוֶּה עליו, והוא יודע שכוונת הַמְּצַוֶּה לעבודה זרה.
וקשה, הרי במסכת גיטין (דף נז ע"ב) סופר על "אשה ושבעה בניה". שהביאו את הבן הראשון לפני הקיסר, ואמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים! אמר להם, כתוב בתורה: אנכי ה' אלהיך, הוציאו והרגוהו. הביאו את השני וסירב והרגוהו. וכך הביאו את כולם שסירבו והרגום. ולמה לדעת רבא נצרכו למסור את נפשם הרי היה זה מחמת יראה בלבד ולבם היה לשמים!
אפשר לתרץ בפשטות שהיתה אז שעת גזירה ולכן אסור היה באופן גורף כל דבר שנראה כחילול ה'. וראיה לכך שמסופר שם שהקיסר הציע לבן האחרון: אשליך לך טבעת ותתכופף להרימה, כדי שרק יאמרו שקיבלת עליך את שלטון המלך. והרי אופן זה מעט דומה להשתחוויה לבית כנסת כי גם הַמְּצַוֶּה עצמו לא התכוין שתהיה השתחוויה שכוונתה לעבודה זרה. ואף על פי כן סירב לכך הבן באופן מוחלט.
ואפשר גם לתרץ שרבא פטר עובד מיראה - רק בגדול שהגיע למצוות ולא קטן שגדול עומד על גביו, ואילו אותם בנים - קטנים היו וטרם הגיעו למצוות. והרי אמר רב אשי במסכת קידושין (דף כב ע"ב) שגדול, אפילו עבד, שעושה מעשה שֶׁצִּוּוּהוּ עושה על דעת עצמו, אבל קטן שעושה מעשה שֶׁצִּוּוּהוּ נחשב לעושה על דעת הַמְּצַוֶּה. לכן אילו היו הבנים מצייתים, כוונת מעשיהם היתה נקבעת על פי כוונת הקיסר.
