מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

שליח ששידך עבור עצמו במקום עבור המשלח

הרב צבי שפיץ

קידושין נח ע"ב

שאלה א
ראובן ביקש משדכן מפורסם שישדך לבתו בחור מסוים תוך שהוא משבחו בפניו, והשדכן אמר לו שיקיים את מבוקשו ויפנה למשפחת הבחור עם ההצעה. אלא שלאחר כשלש שבועות נודע לראובן, שאותו הבחור שרצה השתדך עם בתו של השדכן. משפנה אליו לברר את הענין, הודה בפניו שבעקבות בקשתו בירר תחילה על הבחור, וכשנודע לו ממעלותיו הרבות, החליט לפנות למשפחת הבחור ולהציע להם את בתו שגם הגיע לפרקה.
א. האם השדכן נהג כראוי או שנחשב שנהג במנהג רמאות?
ב. האם מגיע לראובן שנתן לשדכן את שם הבחור, ופירט בפניו את מעלותיו הרבות, דמי שדכנות או חלק מהם?

שאלה ב
מה הדין במקרה שאדם אחר שעמד בסמוך לראובן והשדכן כשדיברו על הענין שמע את מעלות הבחור, החליט להזדרז ולפנות לשדכן אחר כדי שיציע את הבחור הזה לביתו, והשידוך יצא בס"ד על ידי אותו שדכן לפועל.
האם אבי הבת נהג כשורה? והאם חייב לשלם לראובן בעל הרעיון חלק מדמי השדכנות?

תשובה
א. בנידון השאלה הראשונה, השדכן לא היה רשאי לשדך את הבחור עבור ביתו. ולכן אע"פ שהשידוך חל, אולם חז"ל הגדירו את השדכן – שנהג במנהג רמאות.
ביחס לדמי השדכנות – אף אחד כולל ראובן ששלח להציע את השידוך עבור ביתו – לא יקבל את דמי השדכנות, ואפילו לא חלק ממנו.
ב. בנידון השאלה השניה – מותר היה לאבי הבת גם לכתחילה להציע באמצעות השדכן השני את בתו.
וביחס לדמי השדכנות – צריך לשלם לשדכן השני את כל דמי השדכנות כפי הסכום שמקובל לשלם. ולראובן, בעל הרעיון של הבחור, לא מגיע כלום.

מקורות

המקור בגמ' לנידון השאלות
כתוב במשנה בקידושין (נח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקידשה לעצמו – מקודשת לשני, ע"כ. והוסיפה על כך הגמ' שם, שאע"פ שמעשהו של השליח הועיל לעצמו, אולם הוא נהג ברמאות. והגמ' מביאה שם (נט.) שני מקרים עם אמוראיים צדיקים שנשלחו לקדש אשה עבור אדם אחר או לקנות קרקע עבור המשלח, ולבסוף קנו אותה או ששידכו את האשה לעצמם, בגלל שהיה ברור להם, שהאשה או מוכר הקרקע לא היו מסכימים להשתדך או למכור למי ששלח אותם. כך שלמעשה השליחים לא הפסידו מאומה למשלחם. אבל אם אכן היו לוקחים זאת לעצמם, למרות שהיו יכולים לבצע את השליחות שהתבקשו לעשות, אע"פ שמעשיהם היה מועיל, אולם היו נקראים רמאים כלשון הגמ' שם, והשו"ע (אעה"ז סי' לה, ט-י), או רשעים כלשון הרמב"ם (פ"ט מאישות, הל' יז) וע"ש.
גדר "עני המהפך בחררה"
וממשיכה שם הגמ' בנידון דומה, שרב גידל חיזר לקנות קרקע מסוימת, והיה כבר במשא ומתן עם המוכר על קנייתה, וסיכמו ביניהם את כל הפרטים כולל המחיר של הקרקע, אלא שלא עשו עדיין קנין לקנותה [כהסברו של המרדכי שהובא בב"י, וברמ"א חו"מ סי' רלז, א וע"ש]. ולבסוף הגיע רב אבא שלא ידע שרב גידל חיזר לקנות את הקרקע הזאת, וקנאה לעצמו. ואמר ר' זירא, שאף שהמכר חל, אם רב אבא היה יודע שרב גידל חיזר לקנותה ולמרות זאת קנאה לעצמו – היה נקרא רשע. כמו כן גם במציאות שהיתה, שרב אבא לא ידע שרב גידל חיזר לקנות את הקרקע הזאת, אולם מכאן ואילך כעת כשנודע לו מכך, אם לא יבטל את המקח שעשה לטובת רב גידל שחיזר אחריה – דינו כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה לעצמו, שחז"ל קראו לו – רשע.
והנה בדין עני המהפך בחררה נחלקו רש"י והרמב"ן עם ר"ת, הרא"ש, והמרדכי – אם האיסור הזה קיים גם בחררה של הפקר או מציאה, שחז"ל אסרו לכל אדם להימנע מלקחת בכל אופן שהוא, דבר שמישהו חיזר אחריו כדי לזכות בו – וכך סוברים רש"י והרמב"ן. ושאר ראשונים סוברים, שהטעם שאסרו זאת חז"ל הוא מפני שהשני יכול להשיג חפץ כזה או דומה לו במקום אחר, ולכן אם הוא זוכה באותו חפץ שכבר יש מי שמחזר אחריו גינו אותו חז"ל. אולם אם לא ניתן לזכות בחפץ כזה במקום אחר כגון שהחפץ הראשון היה הפקר או מציאה, או שנמכר במחיר זול במיוחד שאז גם כן נחשב הדבר כמציאה, שהרי לא ניתן לקנות חפץ דומה באותו מחיר במקום אחר. באופנים אלו וכיוצ"ב, מכיון שלא ניתן לומר לשני שימצא חפץ דומה במקום אחר, לכן כל זמן שהראשון שחיזר לזכות בחפץ לא עשה קנין לזכות בו – רשאי השני לזכות בו לכתחילה.
ההיתר לשכור מלמד או פועל שסיכם לעבוד אצל אחר
והוסיף שם הר"י מבעלי התוס', שלפי דברי רבינו תם, בעה"ב שמעוניין במלמד מסויים שנשכר לעבוד אצל אדם אחר – אך עדין לא נעשה קנין ביניהם, מותר לשכור את המלמד שילמד עם בנו, אם לא ניתן להשיג באותו איזור מלמד אחר עם כושר הסברה כמו שיש לאותו מלמד. שגם במקרה זה נחשב המלמד כמציאה, והרי אין במציאה את הגדר של עני המהפך בחררה.
וביאור הענין, שמצד פרנסתו של המלמד – אין למלמד שום נפקא מינה, שהרי אצל הבעה"ב השני גם יקבל את אותו שכר. וכל הנידון הוא שהשני מפסיד לבעה"ב הראשון פועל טוב שנשכר לעבוד אצלו. וכלפי זה טוען ר"י מבעלי התוס', שכיון שרשאי הפועל לחזור מההסכם עם הראשון, כל זמן שלא נעשה ביניהם קנין, כמבואר שם בנתיבות בחידושים (ס"ק ה). אם כן אע"פ שהפועל מעצמו לא היה מפסיק לעבוד אצל בעה"ב הראשון ששכרו, בכל זאת רשאי בעה"ב אחר לשכנעו שיעבוד אצלו, כי מלמד מומחה כזה הינו כמציאה, ולא שייך לגבי מציאה את הדין של עני המהפך בחררה.
והנה מלשון התוס' שההיתר נובע משיטת ר"ת משמע, שההיתר הזה קיים לא רק במלמד תורה, אלא לגבי כל פועל מומחה שאין באיזור מומחה כמוהו, שג"כ נחשב כמציאה, ולכן רשאי בעה"ב אחר לשכנעו לעבוד אצלו. וכך גם הבין הנתיבות בביאורים (סי' רלז, ס"ק ב).
והנה הרמ"א שם פסק כדעת בעלי התוס'. אמנם השו"ע שם הביא בשם יש אומרים הראשון את דעת בעלי התוס', ובשם היש אומרים השני את דעת רש"י. ולכאורה לפי כללי פסיקת השו"ע שכשמביא שני יש אומרים כוונתו לפסוק כדעה השניה, נראה שפסק כרש"י. אכן בסעיף ב שם כתב השו"ע את דברי הר"י מבעלי התוס' לגבי מלמד, ומוכח מזה שנקט לדינא כדעת רבינו תם, וכן הבין שם גם הנתיבות בביאורים (ס"ק ב). ואע"פ שיש שאמרו שהשו"ע נקט שההיתר שאמר ר"י בדעת ר"ת קיים רק לגבי לימוד תורה, ולא במקרים אחרים, אולם המעיין בתוס' יראה שע"פ ר"ת אין שום הבדל בין אם מלמד לימודי קודש או לימודים כללים או שהוא פועל בתחום אחר.
קושיא על ר"ת מהמשנה ומהגמ'
ולכאורה קשה על שיטת ר"ת מדברי המשנה והגמ' שהובאו לעיל, ששם מבואר שהשולח שליח לקדש לו אשה פלונית והשליח קידשה לעצמו – נחשב השליח שנהג ברמאות, ע"כ. והרי כל אשה [וכן איש] הינה דבר יחודי עם המעלות והאופי שיש לה, וכמו מלמד שאמר הר"י שלר"ת דינו כמציאה והפקר, ולכאורה לפי ר"ת צריך להיות שיהיה מותר לשליח לקדשה לעצמו. כי כאן לא שייך לטעון לשליח תמצא אשה אחרת במקומה, שהרי רוצה דוקא בה.
ההבדל בין שליח שהפר אמונו, לאדם זר שקנה דבר שהיפך בו אחר
והביאור בזה, שלמעשה אין הנידונים דומים. שבנידון המשנה והגמ' שם, הטעם שנחשב השליח שעשה מעשה רמאות הוא – כיון שהפר את האימון שנתן בו המשלח כאשר סיכמו שיקדש עבורו אשה פלונית – וזוהי הסיבה שנקרא רמאי. ולכן, מוסיף הנודע ביהודה (תנינא אבהע"ז סי' עא-עב), שאפילו אם השליח לא קידש את האשה לעצמו, אלא רק נמנע מלקדש את האשה למשלחו בניגוד למה שהבטיח שיעשה – גם אז הוא נקרא רמאי, כי הפר את הבטחתו למשלח שסמך עליו. והמשנה שהוסיפה שהשליח קידשה לעצמו רצתה רק לחדש לנו, שלמרות רמאותו – חלו הקידושין של השליח לעצמו. אבל רמאי הוא נקרא, גם אם לא היה מקדשה כלל. וכעין זה כתב גם בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קיח, ד"ה אמנם ר"ת וכו') וע"ש.
הסבר התשובה לשאלה הראשונה
לאור האמור, בנידון השאלה הראשונה השדכן בהסכימו לבקשת ראובן לעשות את השידוך בין הבחור המדובר לבתו נחשב כשליחו, כל זמן שלא הודיע לראובן שהוא חוזר בו משליחותו. וכיון שהשדכן הפר את דיבורו, ושידך את הבחור לבתו – למרות שהשידוך חל, אבל אמרו חז"ל שנקרא שנהג במנהג רמאות, וכך גם פסקו הטור, והשו"ע (אהע"ז סי' לה, ט). [ולא קראו לו רשע כלשון הרמב"ם (פ"ט מאישות הל' יז), אלא העדיפו את לשון המשנה והגמ' לכנותו - רמאי, למרות שיש נפ"מ בין שתי ההגדרות האלו, ואכמ"ל]
הסבר התשובה לשאלה השניה
אמנם בנידון השאלה השניה – אבי הבת לא נשלח ע"י אף אדם אחר, ולכן אינו נקרא רמאי, כי לא הפר את דיבורו והבטחתו לאף אדם. וממילא מעשהו – לא קשור כלל לנידון המשנה.
וכמו כן אין חסרון במעשהו מצד "עני המהפך בחררה" שנקרא רשע. כי בנידון דנן הרי ראובן או השדכן הראשון שמטעמו, עדיין לא דיברו כלל עם משפחת הבחור – כך שעדיין אינם נחשבים כמהפכים בחררה זו. ויותר מכך, הרי הובא לעיל הרמ"א שהביא מהמרדכי, שגם לדעת רש"י כל זמן שלא היתה הסכמה בין הצדדים לבצע את העיסקה – לא נחשב הדבר בגדר עני המהפך בחררה. ובנידון דנן לגבי שידוך – אפילו אם הבחור היה נפגש עם הבת של ראובן, כל זמן שהזוג יחד עם הוריהם לא סיכמו לגמור את השידוך – עדיין לא נחשב הדבר בגדר "עני המהפך בחררה", כמבואר גם בשו"ת אגרות משה (אבעה"ז ח"א, סי' צא). ולכן לא היה שום חסרון במעשהו של אבי הבת שפעל לשדך את הבחור עבור ביתו, גם לדעת רש"י.
למה לא מגיע דמי שדכנות בשאלה הראשונה לאף אחד
וביחס לדמי השידוך – לא מגיע בנידון דנן מאומה לאף אחד. לשדכן לא מגיע מצד הבחור חצי מהסכום, כי הוא עבד כאן כבעל דבר שעושה מלאכה עבור עצמו – ולא כאדם שזר לעיסקה שעובד עבור אדם אחר. ומאחר והוא בגדר בעל דבר בהצעתו את השידוך למחותן שלו ולא פועל – לא מגיע לו שכר כשדכן.
כמו כן גם לראובן בעל המידע על הבחור – לא מגיע מאומה, ואפילו לא כמציע או כמתחיל. מאחר והוא הציע זאת לשדכן לצורך קיום שידוך בין בתו לבחור – ולא עבור שידוך אחר, והשידוך שעבורו הציע זאת – לא נעשה. ומה שבמקומו נעשה שידוך אחר לחלוטין, שראובן לא חשב עליו ולא היה לו שום חלק בו, וגם לא היה מעוניין שייעשה, אינו קשור אליו כלל.
למה בשאלה השניה – רק השדכן השני יקבל כל דמי השדכנות
וביחס לדמי השדכנות בשאלה השניה – לראובן לא מגיע מאומה, כי הוא הרי לא דיבר עם אבא של הבת או עם הבחור ומשפחתו, וממילא לא נחשב מציע כלפיו. ובפרט שראובן הרי דיבר עם השדכן שיציע את הבחור עבור הבת שלו, ולא עבור בת אחרת, וממילא ודאי שאינו נחשב כמציע לאבי הבת ששידך בפועל את ביתו עם הבחור.
כמו כן גם אבי הבת שמסר את השם של הבחור לשדכן השני, כדי שיציע אותו לבתו – לא נחשב כמציע מאחר והוא בעל דבר בשידוך שעושה עבור בתו, ונחשב הדבר שעושה את השידוך עבור עצמו. נמצא שהשדכן השני הוא השדכן היחידי שהיה בשידוך הזה.
ואין לקזז משכרו את החלק של המציע, דהיינו שליש מצד הבת בגלל הטענה שאת שם הבחור קיבל מאבי הבת. מאחר וכל החילוקים שקבעו ועד ארבע ארצות בדמי השדכנות הינם רק כאשר ישנם כמה שדכנים באותו שידוך, שאז קבעו איך מחלקים את השכר ביניהם. וכיון שמהות עבודת שדכן הינה – אדם שהינו זר לשידוך ואינו בעל דבר, לפיכך בנידון דנן ישנו רק אדם אחד שנקרא שדכן, שהוא השדכן השני - שרק הוא זר לשידוך. והיות ואין אדם זר נוסף לחלק עמו את דמי השדכנות – מקבל השדכן השני את כל דמי השידוך.