בית דינו של משה רבנו
הרב דב קדרון
סנהדרין פ ע"ב
לדעת רבי יהודה כאשר עדים מתרים באדם לפני שעושה מעשה שמתחייב עליו מיתת בית דין, הם צריכים לומר לו בדיוק באיזו מיתה בית הדין ימיתו אותו, ובלי זה אין זו התראה ואינו נהרג. על כך קשה איך נהרג המקושש, שהמוצאים אותו לא התרו בו באיזו מיתה ייהרג, כי לא ידעו עדיין באיזו מיתה נידון המחלל שבת.
בגמרא כבר נאמר שהמקושש נהרג על פי הוראת שעה. אולם לדורות צריך לפרט את סוג המיתה.
מפרשים אחרים הסבירו זאת באופנים אחרים: כמה ראשונים (בפירושם לתורה לפרשת המקושש) כתבו שהמוצאים אותו התרו בו בכל ארבע מיתות בית דין.
בדעת זקנים מבעלי התוספות (ויקרא כד,יב) מובא שהמקושש וגם המגדף היו "חברים", ועל פי הדעה שחבר אין צריך התראה ניתן היה להרוג אותם.
בספר רמת שמואל (ב"ב קיט) הסביר שהצורך לפרט באיזו מיתה זהו משום שיתכן כי מהתראת מיתת חנק לא יפרוש מעבירה אבל אילו היה יודע כי יסקל היה פורש ולא עבר, וזהו רק בשאר בתי דין, אבל בבית דינו של משה הייתה רוח הקודש, והרי הוא מעין אמרם: "כלפי שמיא גליא", שגם אם היה יודע באיזו מיתה לא היה פורש מהעבירה, לכן יכלו לדון אותו כמותרה. עניין זה מוסבר בספר שושן עדות (מהגר"ז בוסקוביץ לעדיות פ"ז מ"ז) שהכלל של "לא בשמים היא", שאין להכריע הלכה על פי רוח הקודש זהו רק אחרי התעלות משה רבנו ע"ה למרום ולאחר שנחתמה התורה, אבל כל עוד משה רבנו היה קיים הכל ניתן משמים, ואין לדמות בית דינו של משה לשום בית דין שלאחריו. אולי זה הפירוש בדברי הגמרא: "הוראת שעה הייתה".
