מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם צריך למנוע רווח לעצמו בשביל השבת אבידה

הרב צבי שפיץ

בבא מציעא לא ע"א

שאלה א:
ראובן הזמין נהג מונית לביתו ומיד שהגיע ביקש ממנו שיקח אותו לחנות פלונית שבצד השני של העיר. הנהג ידע שהחנות הזו סגורה עקב שיפוצים, אך לא אמר מאומה לנוסע. ואכן כשהגיעו ליעד, ראה הנוסע שהחנות סגורה, ולכן ביקש מנהג המונית שיחזירנו לביתו. עלות הנסיעה הלוך וחזור הסתכמה במאה וחמישים שקל.
האם צריך הנוסע לשלם לנהג עבור נסיעתו לשוא, בשעה שהנהג יכל למנוע ממנו את הפסד הממון הזה?
שאלה ב:
ראובן הינו בעלים של עיתון פרסום שיוצא לאור מידי שבוע, ומחולק בתיבות הדואר בשכונות רבות. והנה ביום ראשון בשעות הבוקר הגיע שמעון למערכת העיתון, וביקש לפרסם מודעה בולטת בעמוד הראשון, שנמצא שעון זהב יקר באיזור מסוים, ובו סימנים מזהים, והמאבד יפנה למספר הטלפון שנכתב במודעה. תמורת המודעה שילם המוצא – מאתים שקלים.
שעתיים לאחר מכן הגיע יהודה למערכת העיתון, וגם ביקש לפרסם מודעה בולטת בעמוד הראשון, שאבד שעון זהב יקר באותו איזור וכו', והוסיף שם את מספר הטלפון שלו. וגם עלות מודעה זו מאתים שקל.
כעת שואל בעל העיתון, האם במקום לפרסם את מודעת המאבד, הוא צריך לתת לו את מספר הטלפון של המוצא, ועל ידי כך יקבל המאבד את שעונו ויחסוך ממנו ומהמוצא מאתים שקל. או שמותר לו להתעלם מהמידע שברשותו, ויפרסם גם את מודעת המאבד תמורת תשלום, מאחר וזוהי פרנסתו?
שאלה ג:
אשה מעוברת הלכה ברשות הרבים, ולפתע הרגישה צירי לידה חזקים, ולכן עצרה מונית חולפת שתיקח אותה בדחיפות לבית הרפואה. ואכן זמן קצר לאחר שהגיעה לשם ילדה במזל"ט.
האם מגיע לנהג המונית שכר עבור נסיעה זו, או שמכיון שהיה מחוייב לעשות זאת מדין הצלת נפשות, לא יקבל שכר עבור קיום המצוה [מלבד עבור עלות הדלק שבזה הפסיד ממון מכספו]?

תשובה:
א. בנידון השאלה הראשונה – לא מגיע לנהג המונית שידע שהחנות סגורה, כל שכר עבור נסיעתו. מלבד הסכום ההתחלתי [כ – 14 שקל] שגובות חברות מסוימות עבור הגעת המונית לבית הנוסע.
אמנם אם נהג המונית לא ידע שהחנות סגורה – יקבל מהנוסע מאה וחמישים שקל, כפי ששווה הנסיעה הלוך ושוב, למרות שלא נגרמה ממנה לנוסע כל תועלת.
ב. בנידון השאלה השניה – צריך בעל העיתון לתת למאבד השעון את הטלפון של המוצא, למרות שכתוצאה מכך ימנע ממנו מלהרוויח ארבע מאות שקל.
ג. בנידון השאלה השלישית – מותר לבעל המונית לגבות תשלום עבור הסעת היולדת או כל חולה אנוש אחר, לבית הרפואה או לטיפול רפואי אחר, כמחיר המקובל שגובה מכל נוסע אחר עבור נסיעה כזאת. אבל אסור לו לנצל את מצוקתם ולגבות עבור הנסיעה הזאת יותר מהמקובל.
ד. אם היולדת או חולה אחר עצרו סתם נוסע ברחוב על מנת שיקח אותם בדחיפות לבית הרפואה, או שביקשו משכנם שיסיע אותם לשם – רשאי בעל הרכב לגבות שכר רק עבור עלות הדלק שנצרך לנסיעה זו, ולא מעבר לכך.

מקורות:
מבואר בגמ' בב"מ (לא.) שבמצוות השבת אבידה כלול גם, כל האפשרויות שיכול אדם למנוע מחבירו להפסיד ממון. וכך גם נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנט, ט. וסי' תכו, א). והנה נצטווינו לקיים מצוות השבת אבידת ממונו או גופו של האדם [כפי שדימתה אותם הגמ' בסנהדרין (עג.)] – ללא כל תמורה כספית. ואפילו אם הניצול או המאבד ירצה מרצונו לשלם עבור כך למוצא – אסור לו לקבל שכר עבור קיום המצוה, כמבואר ברא"ש בב"מ (פ"ב, סי' ל), ובשו"ע (חו"מ סי' רסה, א. ובסי' ער"ב סעיפים: ו,ט) ובסמ"ע שם (ס"ק יז).
ההיתר לבעל מלאכה לקבל שכר
אמנם אדם שמתפרנס מעשיית מלאכה מסוימת בתמורה לקבלת שכר, גם אם יצא פעם שהמלאכה שעשה היתה עבור הצלת חיי אדם – מותר לו לקבל שכר עבורה, כפי שמקבל מכל אדם אחר עבור אותה מלאכה. כי לגביו קבלת השכר אינה עבור קיום מצוות השבת אבידה, אלא עבור המלאכה שעושה תמיד וגובה על כך שכר. וכמו שכתב הסמ"ע (חו"מ סי' רסד, ס"ק יט).
ההבדל שבין נהג מונית שמסיע חולה, לאדם אחר שמסיעו
לאור האמור, זוהי סיבת ההיתר בנידון השאלה השלישית לנהג מונית שהסיע יולדת או כל חולה אחר לבית הרפואה או לטיפול מציל חיים אחר, לגבות שכר עבור נסיעתו לשם – למרות שנסיעה זו היתה בגדר השבת אבידת הגוף לנוסע. כי נהג המונית גובה את שכרו עבור מלאכתו שרגיל לעשותה בכל יום תמורת שכר – ולא עבור קיום המצווה. ולכן מבואר בגמ' ביבמות (קו.), ובשו"ע (חו"מ סי' רסד, ז) שמותר לספן לדרוש כסף מאסיר שבורח מבית האסורים מפני השבאים הגויים שרודפים אחריו להורגו, עבור מלאכתו להעבירו לצד השני של הנהר, כפי שגובה מכל אדם אחר שרוצה להגיע לשם לשם טיול או לכל מטרה אחרת. אולם אסור לו לגבות סכום גבוה יותר מחמת מצוקתו של האסיר או החולה.
אולם כל אדם אחר שאינו עושה נסיעות בתמורה לשכר, אלא רכבו משמש אותו לצרכיו הפרטיים, לגביו לקיחת שכר מחולה נחשבת – כקבלת שכר עבור קיום מצוות השבת אבידת ממונו או גופו של הניצול, ולכן אסור לו לקבל שכר עבור המצווה שקיים. ורק את עלות הדלק ששילם מכספו מותר לו לגבות, כי התורה לא אמרה שאדם יפסיד כסף עבור קיום השבת אבידה כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רסה, א).
הטעם שעל בעלי המלאכה לומר את המידע שברשותם
אולם בנידון שתי השאלות הראשונות, שם נדרש מנהג המונית שיודע שהחנות סגורה או מבעל העיתון שיודע מי מצא את שעון הזהב שלא יעשו את מלאכתם, אלא יאמרו לנוסע או למאבד השעון מה שהם יודעים, ועל ידי כך הם יצילו את ממונם מהפסד מיותר. דהיינו, נדרש מהם שיקיימו בשב ואל תעשה מצוות השבת אבידה, ע"י אמירתם את המידע שברשותם – שזוהי מצווה שגם הם מחויבים בה. וכיון שלא נגרם לנהג המונית ולבעל העיתון כל הפסד, אלא רק מניעת רווח נוסף – הם חייבים לעשות זאת ללא כל תמורה. וכפי שכתב השו"ע (חו"מ סי' רסה, א) שכל ההיתר לפועל לקבל כסף עבור השבת האבידה הוא רק, אם צריך לטרוח עבור האבידה ובכך להתבטל מהמלאכה שממנה מתפרנס או כאשר המצוה נעשית באופן שרגיל לעשות את אותה מלאכה בתמורה לשכר, כמו הספן שמעביר את האסיר לגדה השניה של הנהר. משא"כ בנידון דנן שאדרבה הם נדרשים בשב ואל תעשה שלא לעשות את מלאכתם, וע"י כך הם לא יפסידו כסף וגם הנזקק לטובתם לא יפסיד כסף – במקרים אלו הם מחויבים לעשות כך, למרות שימנע מהם להרוויח ממון נוסף ממקבלי המידע.
והנה היות והנוסע אמר מראש לנהג המונית עוד לפני תחילת הנסיעה, שמטרת נסיעתו הינה, רק לצורך קניה באותה חנות, נמצא שהנהג ידע מראש שכל נסיעתו עבור הלקוח הינה לשוא, ולכן התחייב הנהג מדין השבת אבידה להצלת ממון הנוסע מהפסד מיותר. והאופן לקיום מצווה זו על ידו הוא – אם לא יסע עמו לאותו מקום. ואע"פ שעל ידי כך ימנע מהנהג מלקבל רווח כספי נוסף, אולם אינו יכול להרוויח כסף על חשבון הפסד ודאי של זולתו כשלא תהיה לנוסע כל תועלת מנסיעה זו.
אמנם דין זה קיים – רק אם הנהג אכן ידע שהחנות סגורה. אולם אם לא ידע מכך, אז אע"פ שלא היתה כל תועלת לנוסע מחמת נסיעה זו, אבל מכיון שהנהג עשה את המלאכה שהתבקש לעשות, ושעבורה משלמים לו מאה וחמישים שקל. לפיכך האונס שקרה לנוסע נחשב כאונס שלו – ולא כאונס של הנהג שעבד כפי שהתבקש ע"י הנוסע לעבוד עבורו - ולכן ישלם לו הנוסע מחיר מלא עבור נסיעתו. ודומה נידון זה למבואר בשו"ע (חו"מ סי' שלה, ב-ג, ובנתיבות שם בביאורים ס"ק ג), לגבי בעה"ב ששלח פועל למקום מסוים שיביא לו משם חפץ פלוני, והלך הפועל ולא מצא שם את החפץ, שחייב בעה"ב לשלם לפועל שכר מלא עבור מלאכתו – למרות שבעה"ב לא נהנה מאומה משליחותו - כי נחשב הדבר כאונס שקרה לבעה"ב ולא לפועל.