על מי אסור לרחם?
הרב דב קדרון
סנהדרין צב ע"א
כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו.
המהר"ל מפראג מסביר את טעם האיסור לרחם על אדם כזה. כי הרחמנות היא סימן שיש למרחם קשר וחיבור ודבקות עם האדם שעליו הוא מרחם, כמו שמרחם האב על הבן והאם על פרי בטנה, מפני שהילדים קשורים ודבוקים להוריהם. זאת גם הסיבה שיהודים צריכים לרחם זה על זה, כי כל ישראל אחים, ויש ביניהם חיבור וקשר ודבקות, ומהקשר הזה נובעת הרחמנות.
מטעם זה עצמו אסור לרחם על מי שאין בו דעת, כי אדם שאין בו דעת אין לו חבור וקשור אמיתי כלל לאנשים אחרים, כי הוא כולו גשמי ואין לו צד רוחני שבא לידי ביטוי, ומכיוון שכל החיבור והאחדות בין אנשים נעשים בצד הרוחני ובדעת שיש להם, אדם כזה שאין בו דעת עומד בפני עצמו ללא חיבור וקישור לאחרים, ואסור לרחם על מי שאין ראוי למידת הרחמנות.
מאותו טעם אמרו: "כל מי שנותן פתו למי שאין בו דעת ייסורין באים עליו". הסבר דבר זה הוא גם כנ"ל, כי מי שמרחם על מי שאינו ראוי לכך, כלומר שמתחבר למי שאינו ראוי להתחבר אליו, גורם לכך שיבואו על עצמו ייסורים. טעם הדבר הוא שהייסורים הם הפך הרחמים, כי הייסורים הם דין ולא רחמים, ומידות הדין והרחמים מאזנות ומשלימות זו את זו, וכאשר אין מידת הרחמים כראוי אז גובר הדין, דהיינו הייסורים, ולפיכך ייסורים באים על מי שלא משתמש ברחמים כראוי.
לצערנו, כיום, יש עדיין יהודים מבולבלים שמרחמים על מי שאסור לרחם, ויהי רצון שיזכו לרחם ולהתחבר ולהתקשר עם אנשים שראויים לרחמים. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
