מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

המעשה הנשגב של האדמו"ר מקרסטיר זצ"ל

הרב צבי שפיץ

סנהדרין קב ע"ב

כתוב בגמ' בסנהדרין (קב:) שמנשה מלך יהודה אמר לרב אשי, שמי שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם, עליו לבצוע לכבוד הברכה שעל הפת, במקום שהלחם נאפה היטב. וכך גם נפסק בשו"ע (אור"ח סי' קסז, א). והוסיף שם הרמ"א, שלכן יש לבצוע בצד הפת ששם זה נאפה היטב, ולא באמצע הפת ששם הלחם רך ואפוי פחות טוב, כמבואר שם במשנ"ב (ס"ק א-ג) וע"ש. והוסיף שם השו"ע (סעיף ו) על פ' הגמ' בברכות (מ.) שלאחר הברכה על הלחם יאכל מיד – ולא ישיח בין הברכה לאכילה וע"ש.

הפסק האדמו"ר מקרסטיר בין ברכת הפת לאכילתו

והנה מפורסם מעשה שהיה עם האדמו"ר מקרסטיר זצ"ל [רבי ישעיהו ב"ר משה] שלאחר שנטל ידיו לטיש וברך על הפת, הבחין לפתע בעני מבוגר שיושב בסוף השולחן שאין לו שיניים, וממילא נמנע ממנו מללעוס את החלק הקשה שבלחם שאמור לקבל ממנו כעבור זמן. לפיכך למרות שהאדמו"ר בירך כבר על הפת, קילף תחילה עם הסכין את הקשה שבפרוסה מכל צדדיה, וקם ממקום מושבו למקומו של העני, ונתן לו לאכול את פרוסת הלחם המקולפת, ורק לאחר מכן אכל האדמו"ר את הפרוסה שבצע לעצמו. והעיר לו ת"ח שנכח שם, שהיה במעשהו הפסק בין הברכה לאכילה, מאחר והיה צריך תחילה לאכול מהפת, ורק לאחר מכן יקלף את הפרוסה לעני. אולם האדמו"ר השיב לו, שאין במעשהו משום הפסק, מאחר ולא גרע הדבר מהמבואר בגמ' בברכות (מ.) שמותר למברך על הפת לומר לבני ביתו עוד לפני אכילתו ממנה, שיתנו אוכל לבהמתו, וכך גם נפסק בשו"ע (אור"ח סי' קסז, ו), ולא גרע היתר זה מהמעשה שעשה.

ההיתר להפסיק בדיבור גם לצורך אכילת אדם זר

והנה אע"פ שלדינא ודאי שצדק האדמו"ר במעשיו, אולם לכאורה יש לעיין בראיה שהביא לכך. שהיה מקום לטעון, שאולי ההיתר בגמ' מתייחס רק לגבי בהמתו, מאחר שקימ"ל שאסור לאדם לאכול לפני שיתן תחילה לבהמתו לאכול או לכל בע"ח אחר שנמצא ברשותו, אבל אין ההיתר הזה קיים לגבי אמירה עבור אדם זר. אולם החילוק הזה אינו נכון, שהרי כתוב בשו"ע (אור"ח סי' קסז, ו) שההיתר קיים אפילו אם הבוצע אומר: תנו לפלוני לאכול. ומבואר שם במשנ"ב (ס"ק לט) שאפילו אם אותו פלוני הינו עשיר, מכיון שזה צורך הסעודה – מותר להפסיק בדיבור גם עבור אדם זר שאוכל עמם, למרות שהוא עשיר.

החילוק בין הפסק בדיבור להפסק בשתיקה

ועוד יש להוסיף, שיש שיטות הסוברות שיש לחלק בין אם ההפסק היה בדיבור, שאז צריך לחזור ולברך – כל שההפסק היה שלא לצורך הסעודה. לבין אם ההפסק היה בשתיקה, שמבואר במשנ"ב (סי' רו, ס"ק יב) שבדיעבד אם הפסיק בשתיקה – אפילו אם שהה זמן רב יותר, אולם כל זמן שלא הסיח דעתו מהסעודה – יש לסמוך על השיטות שזה לא נחשב הפסק. ולפי זה היות והאדמו"ר הבין בדעתו הרחבה, שאם העני הרעב יחכה עד שהאדמו"ר יאכל את הפת, יגרם לו צער רב, לכן העדיף להפסיק בשתיקה במשך הזמן הממושך שלקח לו לקלף את החלק הקשה שבפרוסה, וללכת אח"כ להביאה לידי העני שישביע תחילה את רעבונו. ולאחר מכן אכל האדמו"ר מהחלק הקשה שבלחם. דהיינו האדמו"ר העדיף שלא יגרם מחמתו צער ליהודי שיש בכך חשש לגרמא של איסור תורה, ובנוסף לכך יש במעשהו הנשגב - גם קיום מצוות חסד עם העני שהינה גם כן מצוות עשה מהתורה. אע"פ שעל ידי כך יגרום הפסק בשתיקה, שבדיעבד יש לסמוך על השיטות שזה לא נחשב הפסק, ואינו צריך לברך מחמת כך שנית על הפת.