לשמור על מקדש המחשבה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
שבועות יד ע"ב
נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה - חייב, בקצרה - פטור.
לפעמים יש מחשבות זרות שמפריעות לנו בעבודת ה' שלנו, וזה שובר את הלב. עמלנו, ניסינו והשתדלנו כדי לסלק אותן מאיתנו, אבל שוב ושוב הן חוזרות אלינו. מה ניתן לעשות?
תשובה שהיא יסוד בעבודת ה' מעניק לשאלה זו רבי שמואל, ה'שם משמואל' מסוכוטשוב (שם משמואל, נשא ד"ה "מחנה שכינה"), על בסיס דברי המשנה הללו.
הוא מתבסס על רעיון של אביו, ה'אבני נזר', שמקביל את המוח, הלב והכבד של האדם לשלשת המחנות שהיו לבני ישראל: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.
מחנה שכינה מקביל למוחו ומחשבתו של האדם, משום ששם עבדו הכהנים, ואחד הדברים שעליו היו צריכים הכהנים לשמור מכל משמר הייתה המחשבה, עד כדי כך, שאם חשבו שלא כראוי, עבודתם נפסלה.
כאשר אדם מכניס טומאה למחנה השכינה, היינו לבית המקדש, הרי שפעולה זו מקבילה כמו הכנסת מחשבות זרות למוחו של האדם.
יש מצבים, שבהם המחשבות הללו מגיעות בלי משים. האדם לא שולט בהן, והן פשוט מופיעות וצצות להן משום מקום במוחו. מצב זה, מסביר השם משמואל, דומה למצב שבו טומאה נכנסת למקדש "בלא הודע". לכן, אדם גם לא מתחייב על הכנסת טומאה כזו, במידה ונעלם ממנו "זה וזה". זה לא בשליטתו, ולכן אין מקום לחייבו.
אולם, ממשיך השם משמואל, אם האדם מעכב את הטומאה במקדש, זה כבר עניין אחר, משום שהוא מראה שבאיזשהו מקום נוח לו המצב שבו הטומאה נמצאת היכן שהיא נמצאת, ולכן הוא מתחייב.
לכן, אם אחרי שהמחשבה הזרה צצה במוחו של האדם, הוא מהפך בה וחושב עליה, זה כבר עניין שבשליטתו, ובכוחו לעצור, ולכן הוא נידון על מצב זה.
אבל כל זה, ממשיך השמואל ומדייק, כאשר הטומאה הגיעה למקדש "בלא הודע", ובלי כוונה. משום שאם הטומאה נכנסה למקדש בכוונה תחילה, הרי שכבר מרגע הכניסה מתחייב עליה האדם, משום שזה דבר שהוא יצר במו ידיו.
כך גם ביחס להכנסת המחשבות הזרות לתוך מוחו של האדם, הרי שכל עוד שהמחשבות הופיעו, אין הוא נידון, אבל אם הוא גרם להן להכנס, הרי שהוא נידון גם נידון. מפני שעל בית המקדש המחשבתי שלנו, צריך לשמור בקדושה וטהרה.
