לדבר לגבוה כמו שמוסרים להדיוט / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

עבודה זרה סג ע"א

כיון דאמר מר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כמאן דאקריבתיה דמי.

עד כמה צריך להיות הבטחון שלנו בשעה שאנחנו פונים בתפילה לה', אפשר ללמוד מכלל זה המופיע בסוגיית הגמרא שלנו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

שכן, אדם יכול לעבור ימים שלמים שבהם צרה נמצאת בתוך ביתו, והוא נושא כפיו אל ה' שירחמהו, אבל בליבו יכולה להתגנב המחשבה "ואולי...".

לכן, אומר רבי מנחם מענדיל, בעל ה'צמח צדיק' מויז'ניץ (משנת צדיק, עמ' כא) קובעת הגמרא "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", שכן האדם צריך לאמן את עצמו להשוות בין שני הדברים.

בדיוק כשם שכאשר אדם מוסר את מעותיו לפלוני בכדי שישמור לו עליהם "מסירתו להדיוט", הוא מברר טוב טוב שפלוני הוא אדם אמין וישר, כך שעוד קודם שהוא נותן לו את מעותיו הוא בטוח שפלוני לא ישקר או ירמה, ויחזיר לו את מעותיו בבוא העת, כך צריכה להיות "אמירתו לגבוה" גם כן.

לפני שאדם נושא כפיו לשמים, ופורש בתפילה לא-ל חי, עליו להתבונן היטב אל תוך ליבו ונפשו, ולהסביר לעצמו מדוע הוא סומך על רבונו של עולם. רק אחרי שהאדם עבר עם עצמו את התהליך הזה, שבסופו הוא בטוח לחלוטין בכוחו של בורא עולם, הוא יכול לפנות לדבר אל ה' – "אמירתו לגבוה".

אם אדם ישווה את האמירה לגבוה, כפי שהוא נוהג בעת המסירה להדיוט, אזי מובטח לו שיראה אך טוב וחסד.