גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תס"ט מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף כז ע"א

בענין מושבע ועומד מהר סיני

ענין שבועת הר סיני שורשו במתניתין (כז, א): "נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, פטור; לקיים ולא קיים, פטור, שהיה בדין שיהא חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא, אמר רבי יהודה בן בתירא, מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה, אמרו לו, לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור". ומבואר שהנשבע לבטל או לקיים את המצוה ועבר על שבועתו פטור מקרבן עולה ויורד - כדין עובר על השבועה בשוגג, אמנם, מצינו בגמרא בכמה דוכתי שמחמת שאנו מושבעים ועומדים בהר סיני על קיום המצוות, גם עצם השבועה לא חל, כמו שנתקשו במכילתין (כב, ב; כג, ב) במה ששנינו: "שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב, ור' שמעון פוטר", וטעמו של ר"ש כתב רש"י (ד"ה ור"ש): "דמושבע ועומד הוא עליהן", ואין השבועה חלה, כי אין שבועה חלה על שבועה, ובסברת חכמים נתקשו בגמרא: "אמאי חייב, מושבע ועומד מהר סיני הוא", והרחיבו בגמרא בביאור שיטת חכמים, ואמנם כלל זה מצינו כמה פעמים בש"ס (במכילתין כה, ב; מכות כב, א ועוד), שאין שבועה חלה על דבר מצוה משום ש"מושבע ועומד מהר סיני".

והיכן היתה השבועה בהר סיני, מצינו במדרש שהדבר נרמז בפסוקים (שמות כד, ו-ח): "ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח וגו', ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה", ואמרו במדרש (במ"ר ט, מו): "זה שבועה שהשביעם שיקיימו את התורה, כמה דתימא: 'הנה דם הברית אשר כרת ה'' וגו', ואין ברית בלא שבועה... ומנין שבסיני לקחו שבועת האלה, שכן כתיב (דברים כח, סט): 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב', הקיש ברית חורב לברית ארץ מואב, מה להלן באלה, אף כאן באלה". לפי זה נמצא שהשבועה היתה בשעת כריתת הברית במתן תורה, ובדבר זה נחלקו רש"י ורמב"ן אימתי היתה כריתת הברית: רש"י (שמות כד, ד) כתב שהיתה בחמישי בסיון, ואילו הרמב"ן (שם כד, א) האריך לחלוק עליו, והסיק שהיתה למחרת מתן תורה, ושורש המחלוקת הוא במכילתא (פר' יתרו, פרשת בחודש השלישי, ג).

נפק"מ ביניהם הוא לכאורה ביסוד שבועת הר סיני כפי שביאר ה'אבני נזר' (יו"ד ח"ב סי' שו אותיות טו-יז) וז"ל: "... אך בתשובת הר"י מגאש סי' קכ"ו, אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע, ואפילו לא הוציא שם שבועה מפיו, ואם לא קיים דינו מסור לשמים, אבל אין לחייבו דבר בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו, עכ"ל, וצריך ביאור שורש דברים אלו. ונראה דהנה נתקשה ה'משנה למלך' פ"י מהל' מלכים (ה"ז) בשבועות שקודם מתן תורה, אברהם ויצחק לאבימלך, עשו ליעקב, אליעזר לאברהם, הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו בני נח, ולי קשה עוד על שבועת הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה, והרי כל זמן שלא קיבלו התורה לא נצטוו על השבועה, ועוד שאפילו היו מצווים, מכל מקום כל כח השבועה משום שמצוה 'לא יחל דברו', ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה, ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה, כיון שהשבועה גם כן אינה רק אזהרה. אשר על כן נראה ברורן של דברים, דודאי מי שנשבע לאחר, זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים, ואין צורך לזה שום אזהרה, והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר כו', והוא הדין הנשבע להקב"ה, אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה, בזה אין סברא, כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה, מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה, לזה הוצרכה התורה לצוות (במדבר ל, ג) 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה', ועל כן ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו, וזה מצד הסברא, אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי אדם. מעתה ניחא דברי הר"י מגא"ש, דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא דבור, ועל כן אין חילוק בין בפה בין בכתב, ועל כן בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים, אך אין עונשין אותו בידי אדם, כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי אדם".

המורם מדבריו, שישנו שני סוגי חיובים בחובה לקיים שבועה שנשבעים, הנשבע לחבירו ולתועלתו, חובה לקיים שבועתו מצד הסברא, ואין צורך אזהרה בכך, וגם אצל בני נח שייך שבועה זו, וסוג שבועה זו היתה שבועת בני ישראל בקבלת התורה, לכן גם שנשבעו קודם קבה"ת היו חייבים לקיים שבועתם, אכן, הנשבע בינו לבין עצמו – שבועה כזו אין חובה לקיימה כי אם מצד ציווי התורה, כי הזהירה התורה "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", ואין חובה לקיימה מצד הסברא, ומובן לכאורה שאחרי מתן תורה - שבועה לתועלת חבירו - יש בה שני הצדדים, הן החיוב מצד הסברא והן החיוב מצד אזהרת התורה.

ולפי דעת רש"י, תהיה חומרת שבועת הר סיני רק מצד הסברא, שהרי באותה שעה עדיין לא נצטוו בלא יחל דברו, וכדברי האבני נזר שזאת היתה מעלת שבועת הר סיני, ולכאורה מה שנצטוו ב"לא יחל דברו", הוא רק בדיבורים שיחולו מאז והלאה, ולא מה שקבלו עליהם מקודם, אכן, לפי דעת הרמב"ן, הרי היתה השבועה אחרי קבה"ת, וכבר נצטוו בכל המצוות, ונמצא שחומרת שבועת הר סיני כלולה משני הענינים, הן מצד הסברא - כי נתחייבו בשבועה לפני הקב"ה לקיים את התורה, והן מצד האיסור של "לא יחל דברו".

ויתכן להעיר בזה במה שאיתא בשו"ע (יו"ד סי' קיט ס"ח): "החשוד על הדבר אינו נאמן עליו, אפילו בשבועה", וכתב הש"ך (סקכ"א) בטעם הדבר: "שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני" (עי' טו"ז יו"ד סי' ב סק"ו ובנקודות הכסף שם), ולפי האבנ"ז הדבר צע"ק, כי הלא השבועה שמושבע ועומד מהר סיני אינה אלא מצד הסברא, ועדיין אינו חשוד על שבועה שיש בה איסור תורה של "לא יחל דברו", ולפי הרמב"ן יובנו הדברים, כי שבועת הר סיני כלולה גם מאיסור תורה, והחשוד על הדבר הרי הוא חשוד גם על שבועת התורה, ולכן שפיר אינו נאמן אפילו בשבועה, ודו"ק.