מהותה של עדות

 

נושא:

נחלקו החכמים ורבן שמעון בן גמליאל במשנה. החכמים מצמצמים את האפשרות לבטל  פסק דין מפני גילוי ראיות חדשות. ורשב"ג מרחיב את האפשרות לבטלו.

מחלוקת זו חושפת דעות שונות בנוגע למהותה של עדות, לתפקיד של בית הדין, וליחסים  ביניהם.

 

שאלות תג"ל:

מהן הסברות של הצדדים במחלוקת?

 

הסבר בדרך תג"ל:

*עדים* מעידים על מה שקרה, מספרים את הסיפור. תפקידם לברר בעבור בית הדין את *האמת*. גם התפקיד של *בית הדין* הוא לברר את *האמת* ולפסוק על פיה. לפי זה, אם התגלו ראיות חדשות - ברור שצריכים לדון מחדש. "כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין". רשב"ג מרחיב עמדה זו.

לעומתו, החכמים סוברים שבית דין הוא *מוסד ציבורי בעל סמכות* שנועד ליצור סדר חברתי. הדין שלהם דין. אין לבטל את הדין שפסקו. זוהי נקודת מוצא של החכמים: "אינו סותר". לדעתם, הראיה החדשה "אינה כלום". אלה שתי הקצוות, שני הקטבים.

כאשר הראיות כבר היו קיימות וידועות בזמן הדין הראשון- מוסכם שאינו סותר את הדין.

מאידך, גם כן מוסכם שאם בשום אופן לא יכול היה לדעת על קיום הראיות - סותר את הדין.

ונחלקו התנאים בכמה "מקרי ביניים" על האיזון בין שתי גישות   העקרוניות הללו.

מקרי הביניים הם כשיש דרישה מן הצד השני לקצב את הזמן של הבאת ראיות, או שהודה שאין לו ראיות נוספות.

המחלוקת מתמקדת במשקל היחסי בין שתי הגישות העקרוניות. רשב"ג נותן יותר משקל לעקרון של בירור *האמת*. וחכמים מדגישים יותר את חיזוק *הסמכות* של  בית דין כשומרי *השלום והסדר הציבוריים*.

 

מה אתה חושב?

שליש הטוען ששטר המקוים על ידי בית דין שהוא מחזיק בידו כבר נפרע - נאמן או לא נאמן? למה? איך זה קשור לנושא שבמשנה?