העתיד שבילדים והשורשים שבהורים

נושא:
בסוגיית הסיום מובאת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא (לפי רבא) "בחמותו לאחר מיתה". לפי רבי ישמעאל- בשריפה. לפי רבי עקיבא- "איסורא בעלמא". מחלוקת זו משקפת השקפות שונות על מערכות יחסים במשפחה, ועל יחס בין שורשים מן העבר ליצירה של עתיד.

שאלות תג"ל:
מהי הסברא במחלוקת בין התנאים?

הסבר בדרך תג"ל:
למדנו ממשנת הפתיחה ומסוגיית הפתיחה בדף עה שהיחס בין אשה לבתה שילדה קרוב יותר מן היחס בין אשה לאם שילדה אותה.
רבי עקיבא מאמץ גישה זו ומפתח אותה. ההבדל בין מערכות היחסים הללו באה לידי ביטוי הלכתי במצב שאשתו כבר לא בחיים. אשה ובתה בשריפה בין בחיי האשה בין במותה. לעומתה, אשה ואמה לאחר מות האשה איננה בשריפה אלא "איסורא בעלמא". ישנה הקלה באשה ואמה לעומת אשה ובתה, כי יש פחות קירבה.
לעומתו, רבי ישמעאל סובר אשה ובתה ואשה ואמה הן אותה קירבה, של אם ובת. אין הבדל ביניהם. שתי הקירבות נקראות בתורה "זמה". לכן הם איסורים זהים ועונשים זהים, בין בחיי האשה בין לאחר מותה.
נראה שיש לגישתו של רבי עקיבא היבטים רחבים יותר ואף רוחניים. ייתכן שקירבה מבטאת מעלה ערכית. אפשר לומר שטמון כאן עקרון שהעתיד וההמשכיות לדור הבא חשובים יותר מן השורשים וההמשכיות של העבר. אפשר שיש כאן דיון על היחס למסורת במשפחה ולמסורת בכלל. יש גישה שאומרת ששימור השורשים, והמשכת המסורת שהתקבלה מן ההורים ומדורות הקודמים הם לא פחות חשובים מן העתיד. ויש גישה שאומרת שהעיקר הוא העתיד, הילדים. אנחנו צומחים מתוך השורשים, אבל פנינו מועדות ליצירה של חיים חדשים, וזהו העיקר.