עד שקר שמעיד עמת

הרב דב קדרון

שבועות לד ע"א

בגמרא מדובר על עדים שלא ראו את המעשה אבל יודעים את מהותו, ולהלכה פוסק הרמב"ם (סנהדין כ,א): "אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו, ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג ...הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו".

דייק מדבריו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (רשימות שעורים סנהדרין לז,ב) שרק כאשר יש צד לנקותו ואינו חייב בודאי אין הורגים, אבל באופן שאין שום צד לנקותו וכגון שיש אומדנא וודאית אז דנים אותו על פי האומדנא אפילו למיתה, וכך סוברים גם תוספות (ד"ה דאי).

בעניין זה מתרץ המשך חכמה (שמות כ,יג) את קושיית האבן עזרא, שכתב על מה שנאמר בעשרת הדברות: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר": "שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר, ולא אמר עדות שקר".

וביאר המשך חכמה שאף אם עצם העדות אמת, רק שהוא אינו עד, כמו בידיעה בלא ראייה כאשר עד מעיד על סמך אומדנא שאינה ברורה ב-100%, אף שאינה עדות שקר, בכל זאת הוא נחשב "עד שקר", לכן נאמר "לא תענה ברעך עד שקר" ולא נאמר "עדות שקר", לומר שאף אם העדות היא עדות אמת, מכיוון שהעד לא ראה בעצמו את העניין אין מקבלים את עדותו.