מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

ביזוי לכבוד המצוה – היא שלמות עשיית המצוה

הרב צבי שפיץ

עבודה זרה ג ע"ב

כתוב בגמ' בעבודה זרה (ב-ג) שלעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצים הגויים וכו' ומשמבינים שלא מגיע להם שכר מבקשים מהקב"ה שיתן להם עכשיו מצוות לעשות, אומר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת. ואף על פי כן אומר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. ומקשה הגמ' והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה - שלגבי מצוות סוכה ישנה הלכה מיוחדת משום שנאמר בפסוק "בסוכות תשבו" וכו', ואמרו חז"ל תשבו – באותו אופן בו אתם גרים בביתכם דהיינו – ללא צער שיגרם מחמת הישיבה בסוכה. ולכן מי שיש לו צער בגלל ישיבתו בסוכה, שלא קיים אם יהיה בביתו – פטור מלשבת בסוכה. וא"כ מה הטענה על הגויים, הרי גם עם ישראל פטורים באופן כזה. עונה הגמ' אף שמצטער פטור, וכי לכן הוא מבעט בסוכה ומבזה את המצוה – ועל כך הטענה עליהם.

ההבדל בין קיום מצוות סוכה, לקיום שאר המצוות
והנה הלכה זו שמצטער פטור ממצוות סוכה הוא דין מיוחד שנאמר במצוות סוכה, מכיון שכל אופן קיום המצוה הוא – כעין תדורו. משא"כ בשאר המצוות, אדרבה אמרו חז"ל: לפום צערא – אגרא. דהיינו, מי שמצטער יותר מקיום המצוות – שכרו רב יותר.
ועוד ישנה מעלה גדולה לאדם שמשפיל את כבודו לכבוד הקב"ה, וקיום מצוותיו. ונביא בס"ד להלן דוגמאות לכך מהתנ"ך, שמהם נלמד גם אנו, כיצד עלינו לעבוד בשמחה את הבורא ית"ש, ולמעט בכבודינו לצורך גבוה.
כתוב בנביא שמואל ב' (ו, יד) כשהביאו מבית עובד הגיתי לירושלים, את ארון ה' שבו היו שני לוחות הברית, היה דוד המלך רוקד ומפזז בכל כוחו לפני הארון בשיר ושבח לה'. ומתוך ריקודו התגלה חלק קטן מגופו, דבר שפוגם מאד בכבודו של מלך. וכבר נפסקה ההלכה בגמ' בכתובות (יז.) שמלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, כי צריך שתהיה אימת העם ממנו. ולכן אשתו מיכל שהיתה בתו של שאול המלך בזה לדוד בליבה, וכשהגיע לביתו אמרה לו (כמבואר שם ברד"ק פסוק כ), שאביה שאול שמר על כבוד המלכות, ומעולם לא נהג קלות בהתנהגותו, ולא רקד ובפרט לא לפני העם, ואף פעם לא התגלה שום חלק מגופו עקב צניעותו הרבה. אולם אתה דוד, ביזית את מלכותך, והתנהגת כאחד האנשים הפשוטים ביותר.
וענה לה דוד: כל מה שאמרת נכון, אולם ישנו הבדל מהותי למה עושים זאת. אם הבזיון בהנהגתי נועד לצורכי – זה אכן לא ראוי, והוא פגיעה חמורה במלכות. אבל אם מטרת הבזיון היא להרבות בכבוד שמים, אדרבה זהו הכבוד הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה. ודווקא בגלל מעמדי הגדול כמלך ישראל, ככל שאשפיל יותר את כבודי למען הרבות כבוד שמים – זה יכבד אותי יותר. וכלשונו של דוד שם (פסוק כג) "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני. ועם האמהות אשר אמרת – עמם אכבדה" וע"ש ברש"י, וברד"ק. וכך גם נאמר במסכת אבות, שמי שממעיט בכבודו למען הרבות כבוד שמים, גם כבוד שמים מתרבה, וגם כבודו מתרבה מחמת מעשיו.
וכעין זה מסופר במסורת שעוברת בעם ישראל, שהסבא של רש"י שהיה בדורו של רבינו גרשום מאור הגולה – לפני כאלף שנה, מרוב אהבתו לקב"ה ולתורה, היה נשכב לפני ארון הקודש וטאטא עם זקנו הארוך את הרחבה שלפני ארון הקודש. ובזכות זו, יחד עם הזכות של בנו אביו של רש"י, שאיבד בכוונה יהלום ששווה כסף רב למען כבוד שמים. זכו שנולד מזרעם רבינו רש"י, שהוא רבם של כל ישראל במשך יותר מתשע מאות שנה, בלימוד התורה שבכתב, והתורה שבעל פה.

מעלת הבזיון לכבוד שמים
אמנם מהראוי להתבונן בטעם לכך, האם המעלה הזאת קיימת בגלל שזה מורה על גדלות המתבזה במידת הענווה או שיש כאן עומק מעבר לכך.
כתב רבינו בחיי בפ' צו (ו, ג) על הפסוק "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו – והרים את הדשן" שהתורה לימדה אותנו, שאפילו הרמת הדשן, גם כן צריכה להיעשות באופן מכובד עם בגדי כהונה, למרות שיתכן שמחמת כך הם יתלכלכו, ולמרות שעבודה זו אינה נראית מכובדת. ונלמד מכך אורח חיים, שכל מי שמתקרב לקב"ה ועושה למענו עבודה או מצוה – שישפיל כבוד עצמו לכבוד הבורא ית"ש. והביא לכך שם כמה ראיות, א – מדוד המלך שכרכר בכל עוז לפני ה'. ב – ממשה רבינו שכתוב בספר במדבר (ז, ו) "ויקח משה את העגלות ואת הבקר – ויתן אותם אל הלויים" כלומר גם משה רבינו, למרות היותו מלך על ישראל שנאמר "ויהי בישורון מלך" המעיט את כבודו והתעסק עם הבהמות בידיו לכבוד שמים.
ולעומת זאת מובא בגמ' בפסחים (נז.) על יששכר איש כבר ברקאי, שהיה כהן גדול בסוף הבית השני, ובגלל שחס על כבודו הקריב קרבנות עם כפפות על ידיו כדי שלא יתלכלכו, אע"פ שצריך להקריב בידיו ממש ואסור שתהיה חציצה בין ידיו לקרבן כמבואר ברש"י, ונענש על זה משמים מידה כנגד מידה, והמלך שהיה מבית חשמונאים, ציווה לקטוע לו את שתי ידיו על שביזה אותו בדבריו, וגם זלזל בידיו כלפי המלך וע"ש בגמ'.
והרבינו בחיי ממשיך לבאר שם את המעלה של המזלזל בכבודו לצורך כבוד שמים, שמלבד שמראה בכך על ענוותנותו הגדולה, אולם ישנו חיוב נוסף על כל יהודי לשים את הקב"ה כאדון עליו, ולנהוג לפניו כעבד. וכפי שהתורה משבחת את משה רבינו בתואר "עבד ה'", ואת דוד המלך "ועבדי דוד" או "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר יד, כד). וכלשון דוד המלך בתהילים (קכג, ב) "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה – כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו". כלומר, השלמות בקבלת עול מלכות שמים, איננה רק באמירה בפה "שמע ישראל" וכו', אלא בהמלכת הקב"ה עלינו כאדון, וההתנהגות שלנו כלפיו כעבד.

מהי הכוונה למעשה – להיות עבד ה'
והנה הגדר של עבד הוא – מה שקנה עבד – קנה רבו. כלומר, אין לעבד שום רצון או בעלות אישית על שום דבר, וכל כולו שייך לאדונו. וזהו החיוב על כל אדם, לחיות כך בפועל. וכ"ש על מי שזכה לעלות לגדולה של שררה, שיכול לרום לבבו. ובפרט עקב הכבוד שהעם מחויב לתת לו כמו למלך ישראל, לכהן הגדול, או לנשיאי ישראל שהיו מצאצאי דוד המלך. ולכן הצדיקים שבהם עשו הכל ובפרהסיה לפני העם, כדי להשפיל את כבודם ולהיכנע לפני ה' – כמו עבד שנכנע לאדונו, שהוא בטל אליו בכל מהותו.
ומהסיבה הזאת מבואר בגמ' בסוכה (נג.) שהלל הזקן, ורבן גמליאל הנשיא, ובנו רבי שמעון, רקדו בכל כוחם בשמחת בית השואבה בסוף תקופת בית המקדש השני, וכפי שמאריכה שם הגמ' כיצד הקלו בכבודם למען הרבות כבוד שמים. ועשו זאת לא רק משום הענוה שלהם, אלא כי זהו החיוב של הכתרת הקב"ה עליהם כאדון - שהם בטלים לפניו כמו עבד שאין לו שום כבוד ושאיפות ורצונות אישיים, אלא כל מהותו – רק לעשות את רצון האדון ה' צבקות.

מעלת ההתעסקות במצוות למרות הפגם בכבוד המתעסק
והנה חיוב זה קיים על כל אדם, בעשיית כל מצוה שנצטווינו לעשותה, שלא נחוס על כבודנו מפני מה שיאמרו עלינו אנשים אחרים. וכמו שמפרטת הגמ' בשבת (קיט.) כיצד גדולי האמוראים לא חסו על כבודם וטרחו בגופם עבור הכנת צורכי שבת. ועל פי זה פסק השו"ע (או"ח סי' רנ, א) את החיוב על כל אחד שלא יימנע מלהתעסק בעשיית המצוות, גם אם כתוצאה מכך יתלכלכו בגדיו או שיחשוב שכבודו יופחת בעיני הרואים אותו. כי אדרבה זהו כבודו האמיתי שמכבד את השבת או את שאר המצוות כשמקיימם. ובכך הוא מראה, שהמליך עליו את הקב"ה כאדון והוא משרתו כעבד אמיתי, שלא חס כלל על כבודו ומבטלו למען הרבות כבוד שמים. וקיום המצוות – זהו כבוד שמים, כי זהו רצון הקב"ה. וכך גם כתב הרמב"ם בסוף הל' לולב (ח, טו) שכל המשפיל עצמו ומקל גופו [כלומר – נוהג קלות ובזיון בגופו לשם כך] – הוא הגדול והמכובד והעובד מאהבה. ולכן דוד המלך פיזז וכירכר לפני ה' ית"ש.
ואע"פ שהגמ' בב"מ (ל:) אומרת לגבי השבת אבדה, שאם מצא את האבדה ת"ח זקן שאין לפי כבודו לטפל באבדה כזאת – פטור מלהרים אותה ולטרוח בהשבתה למאבד, וכתב שם הרא"ש, שאפילו אם הת"ח רוצה לפנים משורת הדין להתעסק בעצמו עם האבידה ולהשיבה לבעליה – אסור לו, מכיון שהוא מבזה את כבוד התורה, וכך גם פסק הרמ"א בחו"מ (סי' רסג,ג). ולכאורה רואים שאין היתר לת"ח לבזות את כבודו לצורך קיום מצווה? [ועיין בשו"ת חוות יאיר (סי' רה) שג"כ רצה להסיק מדברי הרא"ש מסקנה כזאת]
אולם כבר תירץ זאת הפרי מגדים שהובא בביאור הלכה (סי' רנ) שבנידון האבידה - בני אדם שיראו את התלמיד חכם מתעסק עם פרה או עם סחורה אחרת שאינה לפי כבודו, לא יידעו שהוא עוסק כעת במצוות השבת אבידה שטורח להשיבה למאבד, אלא יחשבו שזה שייך לו, ולכן כאן הוא מבזה את כבוד התורה שלו. משא"כ אם ניכר במעשיו שהם לצורך עשיית מצוה כגון שטורח בעשיית סוכה, אפיית מצות, הכנות לשבת או שרוקד ומשמח חתן וכלה בכל כוחו באופנים שונים כמו שאומרת הגמ' בכתובות (יז.) על רבי שמואל ב"ר יצחק, שניכר לכל שעושה זאת לשם מצוה בלבד, ולא כקלות ראש וכו'. במקרים אלו זוהי השלימות האמיתית בקיום המצוות. דהיינו, שלא רק שמקיים בכך את עצם המצוה, אלא העושה כך מראה שעושה זאת אך ורק בגלל שהוא עבד שמקיים את רצון אדונו שהוא הקב"ה שציוונו על קיום המצוות, והוא בטל לפניו ואינו חס על כבודו. ואשרי מי שזוכה לעבוד את הקב"ה באופן הזה.