עטלוזא של עזה וכירה של צור - ריחוק וקִירבה

נושא:
המשנה והסוגיה עוסקות בגבולות הקִרבה וההרחקה בין ישראל לעובדי כוכבים. הדגש הוא על המתח שבין האיסור להתקרב לעבודה זרה ולעובדיה – מצד הזהות הישראלית הנבדלת– לבין הקשרים המסחריים הנדרשים לצורכי החיים. הסוגיה מבררת עד היכן יש לחשוש לקרבה אסורה, ומתי ניתן להתיר מגעים מסוימים למרות חששות הלכתיים.

שאלות תג"ל:
מה עומד מאחורי המחלוקת בין אביי, רבא ורבה בר עולא בפירוש דברי רבי חנינא, שהרחיב את ההיתר שבמשנה?
מהי התפיסה העקרונית שמנחה כל אחד מהם – ולאן נוטה הסוגיה?

הסבר בדרך תג"ל:
הדיון עוסק בשאלה: עד כמה אנו מרחיקים את ישראל מעובדי כוכבים – ובאילו הקשרים?
שלוש גישות עולות בפירוש דברי ההיתר של רבי חנינא:
* אביי – מבין שרבי חנינא אינו חושש אפילו לספק איסור תורה של "דמי עבודת כוכבים". כלומר: ההיתר של רבי חנינא כולל גם מגע מסחרי שיש בו חשש לאיסור תורה של עבודה זרה.
* רבא – מצמצם את דברי רבי חנינא, וסבור שהתיר רק חשש לאיסור דרבנן – משא ומתן ביום אידם – אך בחשש לאיסור תורה (כגון דמי עבודת כוכבים), גם רבי חנינא יודה שיש לאסור. כאן הקִרבה מותרת רק כשהיא כרוכה לכל היותר בחשש איסור מדרבנן.
* רבה בר עולא – מחמיר אף יותר: הוא סבור שרבי חנינא התיר רק בחשש לאיסור דרבנן "קל", כמו איסור על משא ומתן שלושה ימים לפני יום אידם, אך במשא ומתן ביום החג עצמו – שהוא איסור דרבנן "גמור"– יש לחוש ולחייב ריחוק.
המבנה ההדרגתי הזה מצביע על כך שהסוגיה נוטה להחמיר, ומעדיפה את עמדת רבה בר עולא; הנטייה היא להתרחק מקרבה עם עובדי כוכבים, אפילו במחיר פגיעה ביחסי מסחר.

שאלה למחשבה:
בהתבוננות על פרק ראשון של מסכת עבודה זרה מתחילתו - החכמים יצרו הרחקות כלכליות-חברתיות מעובדי אלילים בעונת חגיהם.
*האם הריחוק נועד להרחיק את ישראל מהשפעה רוחנית שלילית, או כדי למחות נגד קיום עבודה זרה אצל העמים? במילים אחרות, האם יש כאן שמירה על הזהות הנבדלת שלנו, שמירה על הקדושה של עם ישראל ? או, לחילופין, אחריות ושליחות של עם ישראל לעמים, שליחות שמבטאת את המשותף לכל בני אדם?
*האם גישה זו לריחוק רלוונטית גם בזמננו, כאשר אין עבודה זרה קלאסית, אך יש תרבויות שליליות אחרות, אולי בעלות מאפיינים "פגניים"?