גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תע"ד מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף ד ע"א-ע"ב
מפרשת בלעם הרשע למדים שהכל הולך אחרי ההתחלה (א)
ידועים דברי הגמרא במכילתין (דף ד; וכ"ה בברכות ז.; סנהדרין קה:): "תנו רבנן, א'ל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע וכו', ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה 'ויודע דעת עליון'... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דקאמר להו נביא (מיכה ו, ה) 'עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'', אמר רבי אלעזר, אמר להן הקב"ה לישראל, עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים, שאם כעסתי עליכם לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט" וכו'. וכתבו התוס' (ד"ה רגע וכ"ה בברכות שם ד"ה שאלמלי): "ואם תאמר, מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת. וי"ל, היה אומר 'כלם', והקב"ה הפכו ואמר 'מלך', כדכתיב (במדבר כג, כא) 'ותרועת מלך בו'. ורבי אליהו היה מפרש, שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע, תדע שהיה רוצה להאריך בקללתו, כדאיתא בחלק (סנהדרין שם) 'מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו'".
ביתר אריכות מובאים הדברים ב'דעת זקנים' לבעלי התוס' על הפסוק "מה אקוב לא קבה א'ל ומה אזעום לא זעם ה'" (במדבר שם, ח), וז"ל: "ותימה היאך יכול לקללם באותו זמן מועט, וי"ל שהיה יכול לומר 'כלם', וזהו שאמר הכתוב (דברים כג, ו) 'ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה', שאמר 'ותרועת מלך בו', הוא הפך 'כלם'. ומיהו קשיא מדאמרינן התם (ברכות ז.) 'ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה טובא כו', כי מטא ההיא שעתא איתנמנם, אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, דכתיב (משלי יז, כו) 'גם ענוש לצדיק לא טוב', ואפילו למינאי', והיאך היה יכול לקללו באותו רגע, ואי זו קללה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת. וצ"ל דאין הדבר תלוי כי אם להתחיל הקללה בשעת הזעם, וכן נמי מוכח התם (סנהדרין שם) דמסיק 'אמר רבי יוחנן מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסיות'... וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע, אלא שמע מינה דבהתחלה תליא מילתא".
מדברי תוס' הללו למדו הפוסקים דבר הנוגע למעשה, דהנה רבים דנו אודות אמירת פרקי תהלים יחד עם התפלה, וכתב ה'לבוש' (סי' א ס"ט) שיש לאמרם קודם התפלה, וז"ל: "עיקר המנהג באמירת המזמורים של תהלים, הוא ממה שכתב בעל 'שערי אורה' בתחלתו שהוא להבריח המקטרגים קודם התפילה, כדי שתעלה התפלה אחרי כן בשלום בלי שום מקטרג, ושלכך קראם דוד 'מזמורים', על שם שהם מחתכים להם דרך לעלות התפלה, מלשון 'וכרת הזלזלים במזמרות' (ישעי' יח, ה), וכן אמר דוד ע"ה במקום אחר (תהלים קיט, נד) 'זמירות היו לי חוקיך' וגו', ולא לשם תחנה הם נאמרים וכו'. ומטעם זה נ"ל גם כן מנהג של טעות הוא אותם שאומרים תהלים אחר התפילה, שהרי עיקר אמירתם הוא כדי להבריח המקטרגים כדי שתעלה התפלה בשלום אחרי כן, ומה יועיל להם ההברחה אחר שהתפללו, אם כבר ח"ו פגעו כמה מקטרגים בתפלתם, אין ההברחה מועלת כלום אח"כ, נ"ל. ואפילו אם אין הכוונה אלא לומר שירות ותשבחות של דוד, טוב לומר אותם קודם התפלה, שכן אמרו חז"ל (ברכות לב.) 'לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל...".
מאידך, בשו"ת 'בית יעקב' (להג"ר יעקב אבדק"ק צויזמיר, מגדולי הדור בתקופת הש"ך, נדפס לראשונה בשנת תנ"ו, ודבריו בזה מובא כאן ב'מחצית השקל' סי' ו סק"ו), חולק עליו, וז"ל השאלה שם: "מה שנוהגין העולם להרבות תחנונים ביחיד, והוא נגד מה שאמרו (ברכות ו.) 'אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור', וכיון דאינה נשמעת מה לי תפלת י"ח או שאר תחנונים, היה ראוי לתקן גם בשאר תחנונים לאומרם עם הצבור דווקא מהאי טעמא".
והשיב: "והנלע"ד לבאר ענין השאלה, שלא יאמר אף השבח ותחנונים שיסדו הראשונים רק אחר התפלה, שיתפלל עם הציבור, ואז מה שיאמר אחרי כן שבחים ותוארים אף ביחידי, הוי כאלו אמרם עם הציבור, דהכל הוא אחר ההתחלה, מה שהתחיל עם הציבור, אף אם יאמר אחרי כן ביחידי, בתר רישא גרר. ואמינא טעמא על פי דברי האר''י ז''ל ועל פי דברי הגמרא, כי מדברי האר''י מבואר לכל מי שמבין בסודותיו, שכל השפע שהאדם מוריד בתפלתו עם הציבור הוא מתקיים אחר תפלתו, כל משך זמן היותו בבית הכנסת אחר התפילה (עי' 'שער הכוונות' ענין בית הכנסת), ומשו"ה היו חסידים הראשונים שוהים שעה אחת אחר התפלה כו', ואם כן כשמתפלל עם הציבור ואחרי כן מאריך בבית הכנסת בשבחות ובתחנונים אחר התפלה, אף שמתפלל כיחיד הוי כמו עם הציבור, כיון שהשפע שבא מתחלה כשמתפלל עם הציבור קיים, אבל אם אומר שבח ותחנונים קודם תפלתו, אין לו חיבור אל הציבור, ואין תפלה נשמעת אלא עם הציבור, והבן זה. והלכך נלע"ד, דאפילו אמירת תהלים לא יאמר קודם התפלה דרך שבח ותחנונים ביחיד, רק בעשרה דהיינו ציבור... אבל אחר התפלה הוי כמו עם הציבור, ולא כמו שכתב רבינו מרדכי יפה ב'לבוש' או"ח סי' א' סעיף ט', דאותן האומרים תהילים יאמרו קודם התפלה כו', וע"ש, ולפי מה שכתבתי דוקא בציבור ינהגו כוותיה, ולא ביחיד" וכו'.
ובהמשך כותב: "גם אמרנו להביא ראיה מן הגמרא - שאמר הקב"ה לישראל, צדקה עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם, שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאי ישראל כו', והקשו התוס', וא"ת מה היה יכול לומר בשעת רגע, ותירצו בחד תירוצא, מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה, היו מזיק אפילו לאחר כן, עכ"ל. הרי להדיא דאם היה מתחיל שלא בעת רצון היה מזיק אחר כן אפילו בעת רצון, דעיקר הוא ההתחלה, הכי נמי אם הוא מתחיל להתפלל עם הציבור, שהוא עת רצון, אז אף אם יאמר אחרי כן תחנונים אפילו ביחידי שלא עם הציבור, הוי כמו עת רצון, והוי כמו שמתפלל עם הציבור, משא"כ אם מתפלל תחנונים ושבחים ביחידי קודם תפלה".
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תע"ה מדור "עלי הדף"
מסכת עבודה זרה
דף ד ע"א-ע"ב
מפרשת בלעם הרשע למדים שהכל הולך אחרי ההתחלה (ב)
עסקנו במאמר הקודם דברי הגמרא במכילתין (דף ד; וכ"ה בברכות ז.; סנהדרין קה:): "תנו רבנן אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה זו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה". וכתבו התוס' (ד"ה רגע וכ"ה בברכות שם ד"ה שאלמלי): "ואם תאמר, מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת. וי"ל, היה אומר 'כלם', והקב"ה הפכו ואמר 'מלך', כדכתיב (במדבר כג, כא) 'ותרועת מלך בו'. ורבי אליהו היה מפרש, שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע, תדע שהיה רוצה להאריך בקללתו, כדאיתא בחלק (סנהדרין שם) 'מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו'".
והנה, מצינו באחרונים שדקדקו מדברי התוס' האלו הלכה למעשה בדיני תפלה, שלענין זמנה הולכים אחר התחלת התפלה, ואם ההתחלה היה בזמן - נחשב כמו שכל התפלה היתה בזמנה, דמרובה מדה טובה ממדת פורענות, ונביא בזה כמה מקורות לדבר זה.
וז"ל הגאון מקאזיגלוב זי"ע הי"ד בספרו שו"ת 'ארץ צבי' (ח"א סי' קכא): "הגיד היהודי הק' מפשיסחא ז"ל לימוד זכות על המתחיל להתפלל בזמן תפלה אף שנמשך אחר הזמן, חשוב כאלו התפלל כל התפלה בזמנה, מדברי התוס'... דאם התחיל לקלל באותו רגע, אף שגמר אחרי כן מזיק, וכל שכן במדה טובה מרובה, דאם התחיל להתפלל בזמן תפלה, וגמר אחרי כן דחשיב כאלו התפלל כל השמונה עשרה בזמנה, עכדה"ק".
עוד יש להביא דברי הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'גליוני הש"ס' (בגליונות על הירושלמי ברכות אות נד) שכתב: "יש חידוש בירושלמי ברכות שם פ"ד ה"א, דאם מתחיל להתפלל לפני הזמן ומאריך בתפלתו עד שמגיע בתפלתו לתוך הזמן שפיר דמי... ומתוס' ע"ז פרק קמא מתבאר כזה להיפוך, דאם מתחיל בתוך הזמן ויוצא מן הזמן גם כן שפיר דמי, מתבאר דאין צריך שתהיה כל התפלה בזמן רק מקצתה או ההתחלה או הסוף".
הוכחה זו מצינו גם בדברי ה'ערוך השולחן' (או"ח סי' קי ס"ה), וז"ל: "ודע שיש מי שאומר דכשהשעה עוברת - יתפלל הביננו (מג"א סי' קי סק"א בשם כנסת הגדולה), ומזה נראה דסבירא ליה דאם התחיל בתפילה קודם גמר הזמן של תפילה, ונמשכה עד אחר הזמן, לא מקרי שהתפלל בזמנו, דהא וודאי כוונתו שעתה עדיין לא עבר הזמן, דאם לא כן מאי נפק"מ, ולכן ס"ל שיתפלל 'הביננו' ויסיים בתוך הזמן, אבל כל הי"ח ברכות יסיים אחר הזמן, ולענ"ד נראה מתוס' - דהולכין אחר ההתחלה, ואם התחיל בזמן תפילה מקרי תפילה בזמנה אע"פ שמסיימה לאחר הזמן, עי"ש".
יסוד זה מבלי ההשוואה לדברי התוס', מצינו בדברי הרה"ק מקומארנא זי"ע בספרו 'שלחן הטהור' (סי' קי זר זהב סקט"ז), וז"ל: "תכוין עכ"פ לקרות בשעה ראשונה של היום במדינה זאת, מן זייגער זעקס (-שעה שש) עד זיבען (-שבע), ואח"כ תלמוד כנפשך, ותהיה זהיר להתפלל לחש וחזרה קודם עבור ארבע שעות שהוא זיינער צעהן (-עשר) במדינה זאת, ב' שעות קודם חצות היום, ואם איש חלש אתה וצריכין לך כמה הכנות, הכון לקראת אלקיך ישראל, עכ"פ תהיה זהיר וזריז שתלך לביהכ"נ שיהיה אמירת קדיש קודם 'הודו' קודם זייגער צעהן (-עשר), ואז כשהשכינה באה בזמן תפלה להקדים ולשחר אותך, אז לא ילך האור הזה עד אחר התפלה, ואז תוכל להמשיך תפלתך בנועם עד חצות היום, אבל לילך לתפלה אחר עבור ארבע שעות של היום, אחר זייגער צעהן (-עשר), סכנה עצומה, ובקל יהיה נדחה הוא ותפלתו. הזהר בני והזהר חוס על נפשך, ודי בזה לאחי רודפי צדק ומבקשי אמת". וכן כתב לענין תפלת מנחה (ח"ב סי' רלג ס"ב): "אם התחיל הצבור להתפלל תפילת המנחה בעונתו, ונמשכה עד הלילה, יכול לומר קדיש ותתקבל בלי מיחוש, ותפלת נעילה יוכיח, כדברי האלי' רבה (סי' רלד סק"א), דלא כמג"א (סי' רלד סק"א), וכך הלכה למעשה (ועע"ש סי' רלב ס"א)".
אמנם, יש להדגיש שמעיקר הדין מבואר בפוסקים, שלא די בהתחלת התפלה לענין תפלה בזמנה, דהנה איתא בשו"ע (או"ח סי' פט ס"א), זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה וכו', ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום, ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא". וכתב ה'מגן אברהם' (סק"ד): ועיין מה שכתבנו סי' קכד ס"ב וסי' רלב ס"א, דצריך לגמור התפלה קודם שליש היום, ע"כ דבריו. ומה שציין המג"א לסי' קכד ס"ב, היינו, דהנה איתא שם בשו"ע: "שליח ציבור שנכנס לביהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש. הגה, וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר הא'ל הקדוש". וכתב המג"א (שם): "כגון שירא שיעבור זמן תפלה, פירוש, שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה", וכן ציין לסי' רלב ס"א לענין תפלת מנחה, והוא הא דאיתא שם בשו"ע (ס"א): "אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואח"כ יאמר שליח ציבור, מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים הא'ל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות", ומכל זה מוכח שצריך לגמור בתוך זמן תפלה כל הי"ח ברכות.
וכן כתב ה'פרי מגדים' (שם סי' פט א"א סק"א) על דברי המג"א (שם סי' פט): "וצריך לגמור כל התפלה בזמנה ולא מהני התחלה לבד, וכן קריאת שמע צריך לגומרה כולה בזמנה", וכך פסק ה'משנה ברורה', בין לענין קרי"ש (סי' נח סק"ה) ובין לענין תפלה (סי' פט סק"ה), וכל מה שהבאנו מדברי האחרונים לצדד להקל בזה, אינו אלא לימוד זכות, ואין לסמוך על זה כי אם בדיעבד, בחלש וכדו', וכפי שכתב גם הרה"ק מקומארנא זי"ע, כאמור.
