טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אמר רב פפא משמיה דרבא: מכי רמו שערי באסינתי – שעורה

"כל תלתין יומין, בין אמר ליה מחמת הלולא ובין לא אמר ליה מחמת הלולא אסור; מכאן ואילך, אי אמר ליה מחמת הלולא אסור, ואי לא אמר ליה מחמת הלולא שרי. וכי אמר ליה מחמת הלולא, עד אימת? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא. ומעיקרא מאימת אסור? אמר רב פפא משמיה דרבא: מכי רמו שערי באסינתי" (עבודה זרה, ח ע"ב).

פירוש: כל תלתין יומין [שלושים יום] לאחר אותו משתה נישואין שעשה הגוי לבנו, בין אמר ליה [לו] הנכרי לישראל שמחמת הלולא (שמחת הנישואין) הוא עושה סעודה זו, ובין לא אמר ליה [לו] שמחמת הלולא בכל מקרה אסור, שמן הסתם באותם שלושים ימים משום ההילולא הוא עושה את החגיגה. מכאן ואילך, אי [אם] אמר ליה [לו] שמחמת הלולא הוא עושה אסור הוא, ואי [ואם] לא אמר ליה [לו], שמחמת הלולא הוא עושה שרי [מותר]. ושואלים: וכי [וכאשר] אמר ליה [לו] שהוא עושה את הסעודה מחמת הלולא, עד אימת [אימתי] נחשב הדבר כנספח וקשור לעבודה זרה? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה]. ושואלים עוד: ומעיקרא מאימת [ומתחילה, מלפני יום השמחה שלו, מאימתי] אסור? אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מכי רמו שערי באסינתי [מכאשר מטילים את השעורים במכתשת] כדי לעשות מהם שיכר, שעושים זאת זמן מסויים לפני השמחה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 

שם עברי: שעורה תרבותית    שם באנגלית:  Barley  שם מדעי: Hordeum vulgare

שם נרדף במקורות:  שערי   


נושא מרכזי: השריית שעורה כשלב בהכנת שכר

לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה הקש\י כאן.

לדברי רבא הפעולה שסימלה את תחילת ההכנות למשתה הייתה הטלת שעורים לתוך עריבה. פעולה זאת, לפירוש רש"י הראשון וראשונים נוספים, ציינה את התחלת הכנת השכר הדרוש לסעודה: "מכי רמו שערי באסינתי - לעשות שכר ליום המשתה" (להסבר "מכי רמו שערי" ראו ב"הרחבה"). השכר או בירה הוא משקה תוסס אלכוהולי שעשוי מתבואה או פירות. למעשה הוא דומה בתכונותיו ליין אלא שהשם יין התייחד לשכר שנעשה מענבים. כיום מקובל להבחין בין בירה הנעשית מגרגירי תבואה ובעיקר שעורה לבין שכר הנעשה מפירות או דבש. שני סוגי המשקאות שונים במקור הסוכרים המשמשים מצע לשמרים המפרישים את הכוהל בתסיסה. בניגוד למשקאות המופקים מפירות כמו למשל שזיפים (סליבוביץ'), תפוחים (סיידר) ודובדבנים (וישניאק) בהם מולקולות הסוכר זמינות לשמרים הרי שגרגירי התבואה מכילים עמילן שאיננו זמין. מסיבה זו יש להקדים להתססת הבירה שלב שבו העמילן מפורק לסוכרים. פירוק עמילן בירה מתבצע באמצעות אנזימים, בעיקר עמילאז, המופקים מתהליך הנביטה של דגנים הנקרא הלתתה. האנזימים האלה מפרקים את העמילן לחד-סוכרים, בעיקר גלוקוז, שהם חומר הגלם לתסיסה הכהלית.

ממצאים ארכאולוגיים ותעודות עתיקות בנות אלפי שנים מעידים שלשימוש בגרגירי תבואה להכנת בירה הסטוריה ארוכה בתרבויות רבות. אין ספק שגם בארץ ישראל ובבבל היתה מקובלת הכנת משקה זה. שלב ההכנה בשעורים שעליו אנו לומדים בתלמוד הוא כנראה שלב הלתיתה כלומר השריית הגרגירים במים. בגמרא בשבת (קלט ע"ב) אנו מוצאים: "דתניא: מטילין שכר במועד לצורך המועד, שלא לצורך המועד אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים וכו'". בניגוד לשעורים הרי שבהטלת התמרים למים מתחילה התסיסה כמעט מייד. מקור נוסף הוא האמור בסוגייתנו: "מכי רמו שערי באסינתי".

שעורה לאחר לתיתה - שימו לב לשורשים         צילם: Peter Schill

 

הרחבה

בדברי רש"י אנו מוצאים שני פירושים לפעולה המציינת את תחילת ההכנות למשתה הנישואין: "מכי רמו שערי באסינתי - לעשות שכר ליום המשתה. אסינתי - עריבות ששורין בהן שעורין לעשות שכר(1) ל"א נותנין עפר בעריבות וזורעין שם שעורין קודם ימי החופה". תוס' דחה את הפירוש הראשון משום שסבר שבתקופת האמוראים השכר לא הוכן משעורה אלא מתמרים: "מכי רמו שערי באסינתי - פירש רש"י לשון ראשון להטיל שכר וקשה דבכל התלמוד לא מצינו שהיו עושין שכר משעורין אלא מתמרים או מכשות לכך נראה לשון שני שפירש רש"י וב' הלשונות האלו פי' רש"י אף בכתובות פ"ק (דף ח.)". התוס' ציין שרש"י כתב את שני הפירושים גם במסכת כתובות אך מעניין לציין ששתי הסוגיות עוסקות בנושאים שונים. בעבודה זרה הטלת השעורים מציינת את תחילת ההכנות למשתה עכו"ם ואילו הסוגיה בכתובות עוסקת בהכנות לחתונה של ישראל: "משבעה ועד שלשים, בין אמר להו מחמת הלולא, ובין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו; מכאן ואילך, אי אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו, ואי לא לא. וכי אמר ליה מחמת הלולא, עד אימת? אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא. ומעיקרא מאימת? אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסינתא". אמנם הכנת השכר למשתה עשוייה להיות זהה בין ישראל ועכו"ם אך זריעת השעורה "לשם החתן והכלה ... לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו" (רש"י) המשותפת צריכה עיון. אם אכן נהגו כך הרי לנו "סגולה" משותפת לישראל ועכו"ם. קושי נוסף שמעורר הפירוש השני הוא הפועל בו משתמש רב רבא "מכי רמו שערי" שהרי זריעת שעורה איננה סתם "הטלה".

אמנם אנו מוצאים בספרות חז"ל בכמה סוגיות ששכר, הבירה של ימינו, הוכן מתמרים אך לא ניתן לשלול את האפשרות שהשתמשו לצורך זה גם בשעורה. לומדים אנו במסכת שבת (קלט ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא: מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. אמר רב אשי: והוא דתלה בה רמונים. מאי שנא מהא, דתניא: מטילין שכר במועד לצורך המועד, שלא לצורך המועד אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים וכו'". רש"י: "מטילין - ברשיי"ר בלעז". ד"ר מ. קטן תירגם(2) bracier = לבשל (שכר) כלומר לשרות את השעורים במים כדי להכין את הבירה. השימוש של הברייתא בפועל "מטילין" בהקשר הכנת השכר מקביל לשימוש של רבא בפועל הארמי "רמו".

ייתכן שלשכר שעורים יוחד שם שונה משכר תמרים והוא "שכר המדי"(3). במשנה בפסחים (פ"ג מ"א) נאמר: "אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי ... זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת". הירושלמי (וילנא, פסחים, פ"ג הל' א') מפרש: "שכר המדי דו יהב ביה קמח דשערין" ובבלי (פסחים, מב ע"ב): "שכר המדי דרמו ביה מי שערי. וחומץ האדומי דשדו ביה שערי". מפרש רש"י: "דרמו ביה שערי - שמטילין לתוכו מי שעורין, כגון שכר שלנו, ועושין אותו במדי. שכר המדי - לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים, ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו, קרי ליה שכר המדי".

מפירוש רש"י לשם "שכר המדי" במסכת פסחים עולה שסבר שרק במדי מכינים שכר משעורים ואם כן קשה כיצד פירש בסוגייתנו "מכי רמו שערי באסינתי - לעשות שכר ליום המשתה". ניתן ליישב בדוחק שהקביעה שנאמרה במסכתות עבודה זרה ובכתובות, שהכנת השכר המציינת את תחילת ההכנות למשתה, מתייחסת למדי. הרב יהודה קוק הקשה בספרו "נופת צופים" על התוס' שכתב ש"בכל התלמוד לא מצינו שהיו עושין שכר משעורין אלא מתמרים או מכשות" והרי מצאנו דוגמאות להכנת שכר משעורים (ראו לעיל). ניסה הרב קוק לתרץ על פי שיטת הרא"ש (פסחים פ"ג סי' א') שאכן השכר הוכן מתמרים והוספו לו רק מעט שעורים לצורך החמצה. כתב הרא"ש:

"ושכר של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת היה אומר רבינו תם דאסור להשהותו בפסח דדוקא בשכר המדי הוא דשרו דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו כדמשמע בגמרא דרמו בי' שערי. אבל שכר שלנו שעקרו משעורין וכו'".

הרב י. קוק דחה את תרוץ זה שהרי מלשון הגמרא בשבת ומועד קטן שם נכתב "מטילין שכר במועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים" משתמע שהם עיקר השכר. הוא ניסה לתרץ על פי הרש"ש (עבודה זרה) שכתב: "הלשון תמוה קצת דהרי בשבת (קלט ב) איתא ואחד שכר שעורים. אלא דר"ל דלא היו רגילין לעשותה". בסופו של הדיון הוא נשאר ב"צריך עיון" שהרי התוס' כתב "דלא מצינו בכל התלמוד" כלומר לא מצאנו כלל גם דבר שאיננו מצוי. יתר על כן, מהלשון "ןאחד שכר שעורים" משתמע שמדובר בתופעה רגילה. על ההצעה שהטלת השעורים היא לתוך משרת התמרים העיקרית יש להוסיף קושי משמעותי. אם בעלי המשתה כבר התחילו להכין שכר תמרים תוספת השעורים אינה יכולה לשמש סימן לתחילת ההכנות אלא אולי את שלבם הסופי. בנוסף לכך הביטוי "רמו שערי אסינתא" איננו מדויק משום שהיה צריך להיאמר "משיטילו שעורים לתמרים" ולא לעריבה סתם. רק כאשר העריבה מלאה במים מובן מדוע אין צריך לציין זאת.

לענ"ד דרך המלך להסבר היא להניח שאומנם השכר הוכן, בדרך כלל מתמרים, אולם בצד תעשייה זו התקיימה גם הכנת שכר משעורים. שכר תמרים היה זול יחסית לשכר שעורים ("מטילין שכר במועד לצורך המועד" (מועד קטן, יב ע"ב)) אך באיכות נמוכה יותר ולכן ייצורו היה נפוץ יותר. בגמרא בשבת (קמ ע"ב) למדנו על הוראת רב חסדא לבנותיו: "... לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא וכו'". מפרש שם רש"י: "שיכרא ותמרי - משלשלין ומביאין לידי הפחה" (ראו עוד במאמר "תמרי משחנן, משבען, משלשלן, מאשרן, ולא מפנקן" (כתובות, י ע"ב)). לאירועים מיוחדים כגון משתה חתונה הכינו שכר שעורים איכותי יותר ואכן שתי הסוגיות (בעבודה זרה ובכתובות) עוסקות בהכנות למשתה.

דרך נוספת להסבר היא הבחנה בין תעשיית שכר מסחרית והכנת שכר בבית. שתי הסוגיות בהן ציינה הטלת השעורים למים את התחלת ההכנות למשתה עסקו באדם פרטי. בהכנת שכר מסחרית השתמשו בתמרים שהיו חומר גלם זול. בפסחים (קיג ע"א) אנו מוצאים: "תמרא בחלוזך לבית סודנא רהיט. ועד כמה? אמר רבא: עד תלתא סאה. אמר רב פפא: אי לא דרמאי שכרא לא איעתרי. איכא דאמרי, אמר רב חסדא: אי לא דרמאי שכרא לא איעתרי" (4). גם הסוגיה בשבת (קלט ע"ב) עוסקת, קרוב לוודאי, באדם פרטי ולא במפעל שהרי ייצור מסחרי אינו בגדר "צורך המועד".

(1) הראשונים העירו שההשרייה נעשתה במים. ראו למשל ברבינו יהונתן על הרי"ף, כתובות (לפי דפי הרי"ף) ב ע"ב).
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) העובדה ששכר המדי מוזכר במשנה ובברייתא מצביעה על כך שהוא היה מוכר גם בארץ ישראל. ייתכן שהוא יובא ממדי אך סביר יותר שיוצר בארץ ישראל ונקרא על שם ארץ מוצא המתכון להכנתו. לדעת ז. ספראי ב"משנת א"י" האזכור של שכר המדי מבטא רק את המקובל בבבל. השכר המדי נזכר רק בהקשר לפסח, וייתכן אפוא שהשאלה עליו התעוררה רק בבבל. מכאן הוא הסיק שתנאי א"י עסקו גם במציאות הבבלית. לענ"ד ספראי שגג כאן משום שנשמטה מעיניו הברייתא במסכת שבת.
4) פירוש: תַּמְרָא בַּחֲלוּזָךְ [אם יש תמרים במחסנך] לְבֵית סוּדָנָא רְהֵיט [אל בית עושה השיכר תרוץ] למכרם לו, ואל תעכבם אצלך, שבתוך כך עלולים הם להפסד. ושואלים: וְעַד כַּמָּה, עד איזו כמות של תמרים יכול אדם לשמור בידו בלא למוכרם? אָמַר רָבָא: עַד תְּלָתָא סְאָה [עד שלוש סאין]. אָמַר רַב פַּפָּא: אִי לֹא דִּרְמַאי שְׁכָרָא לֹא אִיעַתְּרִי [אם לא שהייתי מטיל, יצרן, שיכר, לא הייתי מתעשר]. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש שאומרים] שאָמַר זאת רַב חִסְדָּא: אִי לֹא דִּרְמַאי שְׁכָרָא לֹא אִיעַתְּרִי [אם לא שהייתי מטיל מייצר שיכר לא הייתי מתעשר].

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.