מילה: ברית אבות או חוקת הפסח?

נושא הלימוד:
האם ברית מילה צריכה להיעשות לשמה? בברייתא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי. הדיון איננו רק טכני – אלא חושף שתי תפיסות יסוד שונות על מהות המילה ומקורותיה בתורה.

שאלות תג"ל:
האם הצורך בכוונה "לשמה" משקף הבנה שונה של מהות המצווה? תפיסה שונה על זהותינו?

הסבר בדרך תג"ל:
רבי יהודה סובר שמילה צריכה כוונה לשמה, ולומד זאת מהקשר בין מילה וקרבן פסח: "זאת חוקת הפסח... כל ערל לא יאכל בו" (שמות י"ב). כאן המילה היא מצוה המכוננת את הזהות הלאומית של עם ישראל ביציאתם ממצרים. וכמו הקרבת הפסח ואכילת מצה- מילה דורשת זכרון, מודעות, וכוונה.
רבי יוסי, לעומתו, סבור שאין צורך בכוונה לשם מצווה. הוא מדגיש שהמקור המרכזי למילה הוא בפרשת בראשית, ברית ה' עם אברהם: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את...כל ארץ כנען...והייתי להם לאלוהים... ברית עולם". המילה היא "אות הברית", אות פיזית לברית שבין הקב"ה וזרעו של אברהם, על הארץ, הזרע והייעוד – חותם של שייכות בין-דורית שאינו תלוי בכוונה אישית.

לסיכום:
האם המילה היא חותם על ברית משפחתית על קיום עם בארץ (אברהם), או חוקה לאומית-אמונית (יציאת מצרים)?  

שאלות למחשבה:
* האם גוי יכול למול ישראל? למה?
* האם אישה יכולה למול? למה?
* מה המשמעות של סוגייתנו לגבי גיור ולגבי זהות יהודית מודרנית?