גזירות מרחיקות לכת: האם יש "הנאה" גם כשאין הנאה?

נושא הלימוד:
בסוגייתנו נידונה השאלה האם מותר להשתמש בחרסים הדרייאנים שבלוע בהם יין של גויים – לא לשתייה, אלא לדברים אחרים, כמו לסמוך עליהם רגלי המטה וכדומה.
נחלקו האם "רוצה בקיומו על ידי דבר אחר", כלומר, רוצה בקיום של כלי שספוג בו יין - כדי להשתמש בכלי לשימוש אחר שלא קשור כלל ליין, האם זה נחשב הנאה מן האיסור.

שאלות תג"ל:
האם עצם רצון בקיומו של חפץ אסור, גם כאשר אין הנאה מהאיסור עצמו, אלא רק שימוש טכני בכלי שהיין בלוע בתוכו – נחשב כעבירה? למה ייחשב כהנאה מאיסור? וכי יש איסור ברצון לקיים את היין?

הסבר בדרך תג"ל:
המתיר מובן – שימוש עקיף אינו נחשב הנאה. כל עוד אין שימוש ביין עצמו, אלא רק בגוף החרס – אין כאן הנאה מהאיסור.
* החפץ אינו משמש כלי משקה, ואין בו שימוש דתי או חברתי.
* היין הבלוע – אינו נוכח בפועל.
* השימוש – הוא בגוף הכלי, לא באיסור. ממילא – אין כאן "הנאה מן האיסור" אלא שימוש טכני מותר. האוסר – זיקה פסולה גם בקשר עקיף ביותר. הסוגיה מסבירה: "איתיה לאיסוריה בעיניה". גם כשאין הנאה מהיין עצמו. עצם הרצון לשמר את קיום החפץ האסור אפילו לשם שימוש אחר –מהווה זיקה בעייתית לדבר האסור. חרס הדריאני הוא מותג המזוהה באופן מובהק עם שתיית יין, כעין תרכיז חזק מאד של יין. באופן עקרוני, יש מצווה: "אבד תאבדון" – לבער עבודה זרה. חכמים החמירו בזה מאד בנוגע ליין ואסרו כל רצון לקיים כלי שמזוהה עם יין גוים. אם אתה משמר ומשתמש בכלי שמזוהה באופן מובהק עם שתיית יין, אתה נמנע מלהסתייג מן המימד החברתי של קשר עם עבודת אלילים. האיסור הוא מהותי – אל תשמר אותו בעולם, אפילו בעקיפין.

שאלות למחשבה:
>האם השיטה המחמירה כאן קשורה לגישת רבי מאיר לאורך פרק שני שמחמיר לגבי האיסורים ביחסי גוים -יהודים, גם במישור של חשש לשפיכות דמים וגם בקשר לאיסור הנאה במצבים שונים? >בעולם שבו רבים משתמשים ברעיונות, סמלים או תכנים עם מקורות בעייתיים –
האם יש ערך לשימוש "טכני"?
או שעלינו לשאול לא רק ממה אני נהנה, אלא גם מה אני בוחר לשמר?