דינמיקה של זהות: ישראל "יותר נוכרי" מנוכרי

נושא הלימוד:
סוגייתנו עוסקת בהלכות הרחקה מעובדי עבודה זרה – ובכמה מהן דינו של ישראל חמור מדינו של נוכרי עובד אלילים.
למשל:
נוכרי שחזר מן התרפות או מהיריד – מותר לשאת ולתת עמו.
אבל ישראל שחזר משם – אסור להיכנס עמו למסחר.

שאלות תג"ל:
למה חז"ל מחמירים יותר עם ישראל מאשר עם גוי עובד אלילים עצמו, שהולך לאותם מקומות?

הסבר בדרך תג"ל:
אפשר לעשות הבחנה יסודית:
הנוכרי – גדל וחי בתוך עולם של עבודה זרה.
הוא "בן בית" בתרבות האלילית, ולא כל חיכוך עמה נחשב קרבה יתרה.
הוא רגיל – ולכן אינו בהכרח להוט אחריה.
היהודי – נושא עמו מחויבות לקדושה ולברית.
כאשר הוא פונה לעולם האלילות –
יש בכך קרע זהותי, וחשש אמיתי לדבקות פנימית באלילות.
לכן: נוכרי החוזר מהיריד האלילי – אולי רק סיים עסקים.
אבל יהודי שהלך לשם – למה הלך? מה עשה שם?
ייתכן שהוא כבר עבר תהליך של הסתאבות, ולא רק פעל טכנית.
חז"ל מזהים כאן תופעה נפשית:
אדם שמרכיב זהות חדשה – לא רק עוזב את זהותו הקודמת, אלא נלחם בה. היהודי ש"עבר צד" – עלול להיות להוט יותר מהגוי לקיים את הפולחן הזר. הוא לא רק נוכח – הוא מתמסר.

שאלות למחשבה:
מהי הדינמיקה הנפשית שעלולה להביא יהודי שנדבק בעבודה זרה להיות יותר אדוק ולהוט מגוי שגדל בה?
האם זה קשור לרצון למלא חלל רוחני – או לצורך לבנות זהות חדשה כשהקודמת התמוטטה?