מי התיר חומצת לימון בפסח?
הרב דב קדרון
עבודה זרה מט ע"א
נפסק להלכה ש"זה וזה גורם – מותר", כלומר כל דבר שנגרם על ידי שני גורמים, אחד אסור ואחד מותר – התוצר של שניהם מותר.
על פי זה פסק הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סב) שיש להתיר בפסח מוצרי מזון שנתערבה בהם חומצת לימון, למרות שהיא נעשית מסירופ גלוקוזה שהוא נוזל המופרד מעמילן של חיטה, שהוא חמץ, מכיוון שתרכובת חומצת הלימון אינה נעשית מחמץ בלבד אלא בתערובת חומרים שונים וחומצת גופרית, שאין בהם סרך איסור של חמץ, לכן יש מקום להקל בזה מטעם הכלל: "זה וזה גורם מותר".
אמנם הוא הדגיש שההיתר הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין לערב חומצת לימון במוצרי מזון המיועדים לפסח, אפילו קודם פסח.
אולם בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן כז) לא הסכים להתיר, ופרסם מודעה לרבים, וגם במדריך – הכשרות, שחומצת לימון כזו הוא חמץ גמור, ואסור להשתמש בפסח במוצרים שיש בהם חומצה זו, אפילו בדיעבד.
תשובתו נכתבה לאחר שכבר בשנה הקודמת התפרסם האיסור, והוא כתב על כך: "אחרי שכבר נתפרסם האיסור אשתקד, ועירבו כן לכתחילה, יש בזה משום מבטל איסור לכתחילה", ולרוב הפוסקים תערובת כזאת אסורה גם למבטל וגם למי שביטלו בשבילו.
