מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם
עירובין כב ע"א
"אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ז, יא) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם? היום לעשותם - ולא למחר לעשותם, היום לעשותם - למחר לקבל שכרם".
לדרשת רבי יהושע בן לוי המילה הַיּוֹם מתייחסת למילה לַעֲשׂוֹתָם כלומר לעשותם היום. ואולם טעמי המקרא הם תביר תחת המילה מְצַוְּךָ, וטפחא תחת המילה הַיּוֹם, וכיון שטפחא הוא מלך ותביר הוא רק משנה למלך, הפיסוק שאחר המילה הַיּוֹם מפסיק יותר מאשר הפיסוק שאחר המילה מְצַוְּךָ, והמשמעות היא: היום אנכי מצוך – לעשותם. אבל למרות זאת, היות שהמילה הַיּוֹם נמצאת באמצע, לשון הכתוב איננו: לעשותם היום, וגם איננו: היום אנכי מצוך, לכן מילת הַיּוֹם נדרשת גם לכאן וגם לכאן – בשתי המשמעויות.
כך מצינו גם במסכת בבא מציעא דף עג ע"ב: "תנינא: ראית שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו - תלמוד לומר לעולם בהם תעבדו ובאחיכם. יכול אפילו נוהג כשורה - תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וגו'". כיון שמילת ובאחיכם נמצאת באמצע היא נדרשת הלכה למעשה גם לכאן וגם לכאן, בשני האופנים למרות שהם גם תרתי דסתרי, גם נגד הפשט וגם נגד פיסוק הטעמים.
אך למרות שדרשת רבי יהושע בן לוי מנוגדת לפיסוק הטעמים, יש לה רמז בטעמים. את ענין הדרשה: "היום לעשותם - למחר לקבל שכרם" אמר רבי אחא באופן אחר בבראשית רבה פרשת וישב פרשה פד: "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!", הביאהּ רש"י בתחילת פרשת וישב. ובשונה ממרבית הפסוקים, בפסוק זה אין כלל טעם אתנחתא: וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם: ללמדך שאין אתנחתא לצדיקים בעולם הזה אלא כולו שמירת המצוה והחוקים לעשותם, מכלל ששכרם שמור למחר לעולם הבא. ועוד, שטבע הקורא כשמגיע לסוף הפסוק שמבקש עתה לקרא כהרגלו אתנחתא, ומכך מבין הוא אשר הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם הוא רק האתנחתא לקראת ההמשך ההכרחי, דהיינו: מחר לקבל שכרם.
