לפתוח את העיניים / רפי זברגר

זבחים פה ע"ב
 

הקדמה

המשנה בדף הקודם קבעה כלל לגבי קרבנות פסולים שהעלום למזבח למרות פסולם. אם הפסול אירע בתוך העזרה, הרי אינם יורדים מן המזבח ומוקרבים עליו. אך אם הפסול אירע לפני כניסתם לעזרה - מורידים אותם מן המזבח.
אחת הדוגמאות לפסול שאירע לפני כניסה לעזרה היה קרבן בעל מום. שם למדנו מחלוקת תנאים, דעת תנא קמא שיש להורידו מן המזבח, ולדעת רבי עקיבא במקרה זה אין צורך להוריד את הקרבן, אלא מותר להקריבו.
מיד לאחר מחלוקת זו למדנו את דעת רבי חנינא:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.
הסברנו במאמר הקודם כי רבי חנינא סובר כדעת תנא קמא, שבמקרה זה אין משאירים את הקרבן על המזבח, כמו כל שאר המומים אשר אירעו טרם הכניסה לעזרה. הגמרא דנה על כך בקצרה, וזהו נושא מאמרנו.
 

הנושא

מאי קא משמע לן?
מה מחדש רבי חנינא סגן הכוהנים בדינו, לכאורה זוהי בדיוק דעת תנא קמא?
איבעית אימא: מעשה קא משמע לן.
תשובה ראשונה של הגמרא כי חידושו של רבי חנינא בהבאת מעשה רב. כלומר, הלכה זו נהגה למעשה, ואביו של רבי חנינא באמת הוריד את בעלי המומים מעל המזבח, כדעת תנא קמא.
ואיבעית אימא מאי דוחה? כלאחר יד:
תשובה שנייה מלמדת אותנו כי דחיית אביו של רבי חנינא הייתה ''כלאחר יד''. לא בתקיפות, לא בגסות חס וחלילה, אלא בצינעא ובדרך כבוד. אביו של רבי חנינא מסכים לדין העקרוני של תנא קמא שיש להוריד קרבנות בעלי מומין שהעלום אותם על המזבח אך ככל הנראה חולק על הדרך. לפי תנא קמא מותר להוריד בפרהסיא, ואילו לאביו של רבי חנינא יש להעדיף לבצע זאת בצינעא, בשקט ובלי הרבה רעש. כל זאת כדי שלא לפגוע בבעל הקרבן, או בכהן שהעלה בטעות את הקרבן על המזבח.
 

מהו המסר?

אין ספק ודין זה מוסכם על כולם – יש להוריד את הקרבן מן המזבח, למרות שהכהן אשר העלה את הקרבן על המזבח עשה זאת בשוגג ומבלי כוונה. אביו של רבי חנינא גילה רגישות רבה בכך שדאג לא לפגוע באף אחד, תוך כדי קיום הלכה זו.
שימת לב לרגשות של הזולת הינה מצווה מפורשת בתורה (הונאת דברים), אך כידוע יש אנשים הרגישים יותר ויש אשר פחות רגישים. אביו של רבי חנינא מלמדנו לפתוח את העיניים ולבדוק שבע פעמים. אפילו קיום מצווה, שלכאורה מובן וברור, יכולה להתבצע במספר מסלולים. אנו נשאף להביט מסביב, ולבחון האם בדרך מסוימת אין אדם אחר שנפגע מכך, ואם כן – נפנה לנתיב אחר בכדי לשמור על כבודו.
 
 
המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]